נחל עמוד – קצת מדובשו והרבה מעוקצו – 02/07/18

חמש בבוקר. קרני שמש ראשונות מפלחות את הרקיע, ומפציעות אל על מעל שחור בקעת הירדן. נחל עמוד תחתון, מוצאו של הקניון המתחתר הנה מהר מירון, מקבל את פנינו. חבריי מתארגנים בהתארגנויות אחרונות ומשונות. קרמים פה ובעיקר שם. סידורים אחרונים לפני שעות של עבודה מאומצת ומרוכזת, בדופק גבוה, בעומס מירבי על השלד והשרירים. ראשון אני יוצא לדרך במעלה נחל עמוד. הם הרי עוד מעט ממילא יעקפו אותי.

עליה ראשונה, זו תמיד זרה היא. הרגליים עוד כבדות מאתמול ובעיקר מעוד לילה ללא שינה. שוב נסיעה ארוכה צפונה באשמורת תיכונה. אני מתקדם תחילה בהליכה, ספק עצלות ספק כניסה חכמה לאתגר. אחר כך בהליכה נמרצת. הדרך משתפלת. אני מתחמם ומאיץ. רץ. מתופף את הוואדי השקט. הקצב מונוטוני, הנשימה מתייצבת. העמק הולך ונסגר. השביל הולך ומיצר. כבר אני מטפס על צלע הקניון המרהיב. הקייץ ייבש פה אך הנוף טרם צהב. עדר חזירים פוצח בריצת אמוק.

חבריי, אחד אחד, עוקפים אותי. אני הכי איטי. זה לא כל כך נעים. אבל אני לא מעכב אף אחד. כל אחד מאיתנו יבצע את המסלול בקצב שלו. הרי הם כבר רצו מספר נכבד של מירוצים. לכל אחד מהם מספר מירוצי אולטרה של מעל מאה קילומטרים. אני רק שנה בתחום ורק עם מירוצי שישים. לכבוד לי בכלל להיות בקבוצת אימון אחת איתם. אני נזהר שלא להחיש מידי. יש לי את הקצב שלי. יש את השבוע הקשה מאוד שלפני. עוד שעה לסיום, פחות שעה לסיום. אני רק רוצה לסיים חזק, בריא ועם טעם של עוד. שוב מתמכר לתחושה הנפלאה של 'היות' בחיקו החמים של הטבע.

לפני שנים בחג הפסח טיילנו פה. אישה מבוגרת מאוד ונכדתה נקרו על דרכנו. הנכדה מבוהלת מקושי המסלול אותו לא צפתה מראש. הקשישה עם מקל מדדה לאיטה. צעד ועוד צעד. נותרו לה קילומטרים קשים של דרך לא דרך. אך היא בניגוד לבת ליוויתה כבר יודעת שאם מתקדמים בסוף מגיעים. אם מתקדמים.

אני מודה ללא יודע מי שאחראים פה, על זה שאני בריא. על זה שאני מהיר. שאני מנתר במהירות במעלות. על זה שהמקל מסייע לי רק בעליות מונוטוניות אינסופיות. כך אני ממשיך להתקדם. מאיץ לריצה כשהשיפוע מאפשר. מדלג מטה בדרדרות. סוף סוף אני רץ באמת משוחרר ממכאובים ופציעות. אלו שליוו אותי ברוב השנה האחרונה מאז שביצעתי הסבה לריצות השטח. אני יודע שאימונים כאלה מרחיקים אותי מהמקל של הסבתא ההיא. שומרים לי את הגוף חזק ומתוחזק. עם זאת אני נזהר. לא רוצה להיפצע. לא רוצה להישחק מהר מידי גופנית ונפשית.

משהו בנחל אינו כתמול שלשום. הנחל 'חי' מידי. דרדרות ומפולות סלעים מושכות מידי פעם את תשומת ליבי. השעה מוקדמת. אני מייחס את הכל לפעילות של בעלי חיים. הם בטח מנצלים את שעות הצל הקרות הספורות לפני בוא החום הגדול. בדיעבד, למחרת יתרחש פה רעש אדמה גדול. בדיעבד, אני משער שחוויתי מספר רעידות אדמה חלשות ומקדימות.

כבר מגיע לפיצול הדרכים הראשון. מכאן מצפים לי קילומטרים רבים של טיפוס תלול מאפיק נחל עמוד, דרך הר חמדת הימים, הלאה למעלה להר מירון. נותרה רק עוד ירידה אחת קצרה אחת לחצות את אפיק הנחל. שוב אני שומע מעלי דרדרת אבנים. מתבונן. שפני סלע מנתרים שם. עוד צעד. וזהו.

זהו.

אני נמרח במורד הדרדרת. כאב חד בקרסול. דם על הברך. בכף היד. הכאב החד מאוד בקרסול משמעותו ברורה. נקע. גופי שוקע לחולשת סטרס משתקת. אני רק רוצה לישון. להתראות לך ריצת אימון חביבה. ברוך הבא לך חילוץ כואב, איטי וממושך חזרה אל הציוויליזציה.

חבריי ששומעים את צעקת הפציעה באים לאחור. הערכת מצב קצרה. יש ארבע דרכים לצאת מהוואדי. הראשונה לטפס חמש מאות מטרים החוצה לכוון אמירים. זהו אחד הטיפוסים הקשים שיש בארץ. אני מוותר. השניה לעלות לחניון נחל עמוד עליון בשביל יחסית נוח. שבעה קילומטרים. ארוך לי מידי. לטפס לצפת דרך עין כובס. חמישה קילומטרים וטיפוס קשה. כל אלה לא מוצאים חן בעיני. אני מעדיף את האפשרות הרביעית והיא לחזור על עקבי. חמישה קילומטרים גם כן, אבל כאלה שהרגע הייתי בם. ולפחות שני הקילומטרים האחרונים יהיו על שביל ג'יפים נוח.

אני בודק את מלאי המזון והמיים. יש מספיק. בודק את יכולת ההתקדמות. מסוגל לצלוע. אנחנו מחליטים להיפרד. חבריי ימשיכו באימון. אני אחזור. לא כל אחד היה חושב שלהיפרד פה זו ההחלטה הנכונה. אבל אנחנו אנשי שטח מנוסים מאוד. עמדנו בפני משברים דומים במירוצים שעשינו. עם אמצעי התקשורת שיש היום הליווי הפיסי הוא פחות חיוני. בנחל הזה יש קליטת סלולר כמעט כל הזמן. אני יכול להתקדם. זה כל מה שחשוב. התמיכה היחידה שחבריי יכולים להעניק לי היא תמיכה מורלית. זו אולי תעודד אך היא בבחינת מותרות שניתן לוותר עליהן. כל היתר זה שאלה של זמן ושל ביצוע. אני מחליט לחזור לבד.

לקח לי שעה להגיע לנקודת הפציעה ולקח לי שלוש שעות וחצי לחזור ממנה. אני מניח שהזקנה עם המקל לפני שנים עשתה את זה מהר יותר. כאב לי. לא פעם אחת ירדתי על ארבע. אבל התקדמתי. יצאתי לבדי מהנחל. לא היתה לי ברירה אחרת. מונית לרכב שבצפת. חזרה למרכז למקלחת. ישר ישר למרפאה הפיזיוטרפית באסותא.

עברו מספר ימים. עוד 21 יום יש לי מירוץ. ובינתיים אני במירוץ שיקומי. בתום הטיפול הראשון כבר הצלחתי ללכת. ארבעה ימים אחרי הצלחתי לרוץ על מכשיר אליפטי. מקשיב לעצות הטובות של אילנית, רומן ויואב. אך בעיקר, אני מבצע כל מה שאדם מאסותא אומר לי. אני בידיים הכי טובות.

מקווה לטוב.

מודעות פרסומת

זכרונות ריצה – צוגשפיץ – 16/06/2018

שעת בוקר מוקדמת. שלושת-רבעי השעה לזינוק. אני כבר בשרוול הזינוק. מבט על דויד חברי מסאמיט, מבהיר לי שאני לא בכוון. היום חם. אני לבוש בעודף שכבות. באתי מוכן להילחם בקור, בשלג וברטיבות. אבל היום זה יהיה סרט אחר לגמרי. סרט של יום קייץ.

אין רץ שלא יעמוד לפני שער הזינוק ולא ירגיש התרגשות. בין אם יזנק למאה מטרים או מאה מילין. רגעי ההמתנה הללו הם לרוב באים למול יעד חדש, אתגר לא מוכר, שחודשי הכנה ארוכים ומפרכים קדמו לו. לרובם המכריע של בני התמותה המזנקים, למעט מספר מקצוענים ספור, מבחינה רציונלית, לתוצאה לא צריכה להיות שום השלכה על המשך מרקם החיים האישי. עם זאת, הצלחה או כישלון במרוץ יטבעו חותם עמוק באותו אדם עד אחרית ימיו. גם אני מתרגש. מעל לשתיים-עשרה שעות של מאמץ פיזי קשה מצפים לי, תוך צורך בהתמודדות עם קושי מסלול שטרם ביצעתי, בתנאי שטח שאינם מוכרים לי. אי-הוודאות על מה ילד יום מכרסמת בי.

מירוץ הצוגשפיץ יעמיד בפני בתשעת הקילומטרים הראשונים טיפוס של קילומטר כלפי השמיים. טיפוס תלול ומפרך שיתיש אותי וישפיע על כל יתר עשרות הקילומטרים לבוא. לאחר ארבעים וחמישה קילומטרים יגיע הטיפוס האימתני הבא, תלול וגבוה עוד יותר מקודמו.

course.jpg

כאן בגרמניה, בהמתנה לזינוק, חסרה השמחה של הספרדים והאיטלקים שראיתי במרוצים קודמים. הכל מאופק ומוקפד. אין פה כרוז עם קול בס ססגוני שירעיד את הלב בשאגות מתנגנות שמשרות מוטיבציה. אין את הקול המתנגן שגורם לך להודות שאתה לא נמצא בשום מקום אחר. המוזיקה ברמקולים היא מוזיקת קצב מונוטונית. אני במכלאת גדרות. מאחורי שולחנות הביקורת הקפדנית שנעשית לכל רץ לבדיקה מדוקדקת של הציוד הנדרש למרוץ. בודקים שיש לך בתיק את כל מה שצווה החל מפינצטה וכלה בסימון קפדני של מספר החזה על כל עטיפה ועטיפה של החטיפים שלקחת עמך לדרך. מלפנים השער אל חוויה לא-נודעת.

sportograf-128224118_lowres.jpg

הצוגשפיץ הוא הגבוה בהרי גרמניה. נטוע בצפון רכס האלפים ממש על סיפו של הגבול הדרומי עם אוסטריה. ההר מתנשא לשלושת אלפי מטרים. המקצה הארוך במרוץ יקיף את הרכס תוך מספר טיפוסים על ההרים שמסביב לו. המקצה שלי יסתפק בשני שליש הדרך ובטיפוס של שני מעברי הרים. זינוק מאוסטריה ומעבר רכסי-ההרים לתוך גרמניה. סך הכל שישים ושניים קילומטרים. כמעט שלושת אלפים מטר של טיפוס. תלת-ריבוא טיפוסים אותם גם יש לרדת. על הנייר:- הריצה הכי קשה שהייתה לי עד-כה.

יומיים לפני התחרות, חברנו יחדיו, חברי המשלחת של 'סאמיט' שהתאספה בגרינאו, הכפר הבווארי הטיפוסי, לטיול נינוח. טיפסנו במסלול המרוץ אבל הפוך וירדנו ברכבל. התחלנו באזור הסיום וטיפסנו הפוך לתחנת המנוחה האחרונה. התרשמנו ולמדנו את הדרך. מדרונות בוץ חלקלקים. שביל משופע בתוך נקיק זורם. סרפנטינות אין סופיות שעולות ועולות. כמעט אלף מטר טיפוס על פני כחמישה קילומטרים. כמו צוק מנרה מורחב. רק שמדובר בפחות מעשרה אחוז מהמסלול.

הדבר העיקרי שמטריד אותי כרגע זו ההבנה מטיול ההכנה, שהדבר הכי חשוב מבחינתי, שהיא נקודת התורפה שלי, תצוף ותצוץ במרוץ שוב ושוב ושוב. אני מדבר על אחיזה, אחיזה, אחיזה. ואני אדרש לאחיזה ממושכת על סלעים רטובים ולמול מדרונות בוץ. הנעליים שלי – 'ברוקס-קסקדיה' חלשות מבחינתי בדיוק בנקודה הזו. מצטער על הפרסומת השלילית, אבל את האמת יש לומר:- ברוקס קסקדיה – להתראות לנצח. לעולם לא שוב. לפחות אצלי. הנעליים הללו חלשות בדיוק במקום שאני אישית הכי צריך כרגע:- אחיזה בתנאי סלעים רטובים וחלקים ובמדרונות בוץ.

זינוק. אני מתחיל בקצב מתון. שביל רחב במעלה נוח. המטרה היא להכניס את הגוף באופן נכון למרוץ. לדכא את הרצון לרוץ מהר מידי. זה קשה. אני רץ לאט אבל הדופק בשמיים והנשימה כבדה. ספק התרגשות ספק התקף חרדה קל. אבל אני מכיר את זה. זה יחלוף בעשרים הדקות הקרובות. אני מרוצה מהפתיחה. אין לי את החריקות הצורמות המדאיגות בירך. הברכיים טובות אלי. העקבים נינוחים. כל תחלואי ומכאובי תקופת האימונים העצימה שהובילה אותי לכאן התפוגגו להם בימי המנוחה וההכנה האחרונים.

עשרים דקות. כמו שעון. אני נותן לגוף 18 גרם חטיף סניקרס. ככה יהיה כל עשרים דקות. סך הכל מעל שש מאות גרם סניקרס (שנים עשרה חטיפים!). כמו שאילנית אומרת, הגוף צריך לדעת שהוא יקבל את מנת הסוכר והחלבונים שלו כמו שעון ותמיד בזמן. חוזה בלתי כתוב ביני ובינו. אני אתן לו סניקרס. הוא יאפשר לי ריצה בלי מצוקה.

שלושה קילומטר. השביל שובר חדות צפונה לתוך עמק צר המטפס ישר למעלה לכוון הפסגות המושלגות. חמש מאות הרצים שזינקו איתי משרכים את דרכם בטור אינסופי במעלה ההר. מידי פעם אני יכול לעקוף בתעלולים אקרובטיים בשולי השביל. אבל בסוף אני נכנע לקצב השיירה ומיישר איתה קו. מוקדם מידי ללחוץ. אי אפשר לדעת מה ילד יום.

sportograf-128233748_lowres.jpg

לפנים כבר אפשר לראות את האוכף. הראשונים מצטלמים שם ולוגמים אוויר. משם ריצת צניחה חופשית למטה אל העמק. בהתחלה הירידה טובה אלי. אך לאט לאט מיים מתחילים לזרום על השביל. הסלעים רטובים ולידם בוץ חלקלק. להרבה רצים סביבי זה לא משנה דבר. אך אני, אחרי שתי החלקות על הישבן, מחליט לעבור להליכה. מה שלא הבאתי איתי לכאן מבחינת כישורים ויכולות לא יתחיל לצמוח פה. אני צריך לשמור על עצמי. אני צריך לסיים. גם במחיר אבדן זמן יקר.

sportograf-128238922_lowres.jpg

הירידה מסתיימת בתחנת רענון יעילה משופעת בכל טוב ומאורגנת למופת. משם ריצת יער במורד העמק. עוקפים את רכס ההרים הבא, ומתחילים לטפס במתינות בעמק שאחריו.

שעתיים. אני לוקח כדור מלח. ככה יהיה בכל שעה זוגית עד סוף המרוץ. בשש שעות אקח כדור קפאין. הכל מוכן בכיס קטן על רצועת הכתף השמאלית.

בתחנות אני בודק בקפדנות את כמות המיים ששתיתי. הערכת מצב. היום יום חם. ואני לא מסתפק בפחות משלושת רבעי ליטר לשעה. הכל מדוד, הכל מחושב. בלי ניהול קפדני כזה יש לי אישית סיכוי טוב להיקלע למצוקה לא רצויה. סיכון בלמצוא את עצמי עמוק באמצע המרוץ נטול כוחות ורצון להמשיך הלאה.

שלושים ושלושה קילומטרים. פתאום אוחז בי פרץ אושר לא מובן. אני מגביר את הצעדים. מרגיש כל יכול. הגוף שטוף באנדורפינים משכרים ומתעתעי מחשבה. אני נהנה מההרגשה. בה במידה אני יודע שמצפים לי הלאה עוד כמה וכמה רגעים קשים.

sportograf-128240304_lowres.jpg

אגם, עוד טיפוסים קצרים ואכזריים. ירידה אינסופית למקום הנמוך במרוץ. טיפוס אכזרי עם שלט שבעוד חמש מאות מטר יש תחנת רענון. חלפו כבר מעל שבע שעות במסלול. ואז זה מגיע. הואסטוס מידיאליס. השריר הפנימי של הארבע ראשי. מאותת לי שהוא עומד להתכווץ ולהינעל. אני נעמד. תחושת הכיווץ עדיין רפה ולא כואבת אך לא מרפה. אני מתיישב ומרפה כל שריר ברגליים. ברור לי דבר אחד. שאם השריר הזה מצליח להתכווץ אני נדון לשעות רבות של צליעה כואבת לקו הסיום. וזה:- ממש ממש לא מתאים לי.

לאט לאט השריר מתרכך ונרגע. אולם במשך העליה הסופית האיתותים חוזרים מידי פעם. בעיקר לאחר מדרגות מאמץ וקטעי שיפוע תלולים. אני מפתח טכניקה של עמידה עם מקלות ההליכה, ניעור עדין של הרגל. עיסוי השריר. עד שהוא מרפה ונותן לי להמשיך הלאה. אני לא יכול ללחוץ קדימה בעליה. אני איטי מאוד. הדופק לא מאוד גבוה. המחיר כבד על זמן הסיום. אבל זו המגבלה כרגע ולפיה אני מתקדם.

הייתי רוצה שאת הקצב יכתיב הדופק שלי. ללחוץ כל קטע בדופק ביניים טוב. בין מאה שלושים וחמש פעימות לדקה לבין מאה ארבעים וחמש. אבל לא קצב הלב מגביל אותי מכאן והלאה. אלא היכולת לשמור את השריר הסורר במצב תיפקודי תקין.

גם העליה השניה נגמרת (בתמונה הבאה מבט לאחור אל סוף העליה). העמק עם נקודת הסיום מונח מתחתי. אני מתחיל את הירידה האינסופית עם מקלות. מגשש את מצבי בירידות. אני מגלה בי קלילות מפתיעה. לאט לאט מגביר את הקצב. מקפל את המקלות. אני מתחיל להנות שוב.

sportograf-128236352_lowres.jpg

השמש שוקעת. ושוב ככל שיורדים בגובה השבילים מתמלאים במיים ואופי הקרקע בוצי ומשופע באבנים חלקות. החושך נכנס. מתקין את הפנס על מצחי. אני נאלץ להוריד את משקפי הראיה כי הם מלוכלכות מאדים ומאבק. מידי פעם רצים חולפים אותי בריצה כלפי מטה. אני הולך. והולך לאט. מחליק פה ושם. ובעיקר לא רואה כלום.

אני כבר עייף וקשה לי. אבל ברור לי כבר שאת המרוץ הזה אני מסיים. הפסדתי המון המון זמן על בעיות טכניקה ויכולת בחלק מהירידות. הפסדתי המון המון זמן על ניהול העומס על שריר שאיים בהשבתה. אבל בסך הכל אני הולך לסיים. עוד סיום בסוף פעמון המיד-פאק (בסוף דבוקת הרצים האמצעית). איחרתי בחמישים דקות לזמן היעד. אבל! המטרה הייתה להגיע לסיום מוצלח, ללא פציעה וללא התשה עצמית מוחלטת. מטרה זו הושגה.

לא הייתי מגיע לכאן ללא תכנית האימונים החכמה של מאמני רומן ספיבק וללא הדרבון וההדרכה באימונים איתו ועם אילן פריש מאמני סאמיט. כך גם חיוני והכרחי היה הטיפול המסור בשרירים שלי על ידי אילנית טאו. וללא תהליך האבחון והחיזוק שהתחלתי לאחרונה עם הפיזיוטרפיסט יואב נש. במרוץ זה המהירות בירידות בסך הכל עלתה וגם הכאבים הלא נעימים בברכיים ובירך שהציקו בירידות מתמשכות פשוט לא הופיעו. כך גם סייעו לי מאוד התמיכה, הסיוע, וחלוקת הידע של חברי לקבוצה מסאמיט, במיוחד ריצות השטח הממושכות עם יוסי, יובל ורונן.

בקילומטרי הסיום יש לי פלאשבקים לאימונים המפרכים בחודשים האחרונים. ברד עבה שניתך עלי ועל יוסי בסינגל גבעת המורה. טיפוס מסויט בחום ארבעים מעלות למצפה אלות עם יוסי ורונן. ריצה קלילה ומשועשעת בסמטאות צפת העתיקה. עליה אינסופית ומיוזעת למירון עם יובל. מרוץ אינו מסתכם ביום אחד אלא בסך כל הדרך שעשית בו ואליו.

ביציאה מהירידות התלולות אל הכפר המישורי מחכים לי יוסי וויוי ומרוממים את רוחי בהתלהבותם. מכאן והלאה שני קילומטרים של ריצת כביש נינוחה. שער. סוף. אושר גדול. דויד שזינק איתי במקצה סיים זה מכבר מירוץ מופתי. מקס יסיים את מקצה המאה בעוד מספר שעות. ואחריו תגיע גם יוליה. כל חברי סאמיט שזינקו, סיימו בהצלחה את המקצים שלהם. עוד ישראלי אחד רץ את המאה בהצלחה. עוד ארבעה סיימו את מקצה הארבעים. ייצוג מכובד לארצנו המישורית.

sportograf-128233280_lowres.jpg

איך שיופי יכול לרפא – זכרונות ריצה מטרנס-גראן-קנריה – 24/02/18

file[14816].jpeg

האוטובוס לנקודת הזינוק מטפס ברעם מנוע כבר יותר משעתיים במעלה ההר, בכביש צר ומפותל. שעת הנץ-החמה. מבעד לערפילי הבוקר, נשקף באופק, נוסק מתחדד למרומים, הר הגעש הלבן, המושלג, הכבוי של האי השכן טנריף. הוא הטיידה, הגבוה בהרי האיים הקנריים ובספרד בכלל. עמדנו שם, אשתקד, בראש ההר הזה, שמקצה חודו נפלט אד גפרית דק וחם. שלושת אלפים שבע מאות שמונה עשרה מטר לכוון אלוהים.

אולם בשחר הזה אני באי השכן. בגראן קנאריה. עומד לזנק למרוץ הרים קשוח של שישים וארבעה קילומטרים. אלפי מטר לטפס. ועוד יותר מזה לרוץ בירידות אינסופיות ותלולות.

אתמול התחוללה באי סופה לא צפויה. המארגנים ורבים מהרצים הרבו לעסוק בה. אך אנו חברי משלחת סאמיט המשתתפים במקצים שונים במרוץ איננו מתרגשים במיוחד. לא יהיה כאן משהו שלא ראינו באימוני הבוקר ובהכנות בסערות החורף הישראלי שלנו במשך השבועות האחרונים. גשם, בוץ, פלגים זורמים, סלעים רטובים, אולי קצת רוח. אכן לא אידאלי. אך לא משהו שיסיח דעתנו מן המטרה. רק שלא יידחו, ישנו, יזיזו, או יפגמו לנו במירוץ. הוא כבר לא שלהם. עכשיו הוא כבר רק שלנו.

הכרוז מחריד את שלוות ארטנריה. הכפר הגבוה ביותר בגראן קנריה. דקות אחרונות לפני הזינוק. ברקע כבר מתחיל להתנגן איזה המנון שאף לב אינו יכול להיוותר אדיש למולו, כשמאות רצים ספרדים שרים אותו יחד בדבקות ובשאגה. ספירה לאחור. שאגות עידוד מחרישות אוזניים. ושביל נחש עם מאות רצים מתחיל להתארגן במעלה ההר. פנימה לתוך ערפל לח. למעלה אל פסגות האי.

אלוהים הטיח והערים פה סלעי בזלת כמו בחמת זעם בלתי נתפסת, פזיזה, משתוללת. וכששכך כעסו ופויס, הוא פיזר פה ירוק עז. מנסה להסתיר ולכסות את עוצמת פועלו ההורס כשעוד חרונו הנוקם יקד בו. ערב רב של צמחים. אחדים תמצא רק שם ואחרים הגיעו איכשהו מכל פינות תבל. אורנים, תמרים, שקדיות, אגבות. גן-עדן בוטאני הנאחז בשורשיו באדמה השחורה.

אני מביא עימי אל קו הזינוק שק כבד של דאגות. אני נושא כבר כמה חודשים פציעה בעקב. אמנם לאחרונה המצב הוטב. הכאב מופיע יותר ויותר מאוחר בתוך אימוני הריצה. מכאב שגרם לי לצלוע מהצעד הראשון, הוא כרגע מופיע רק לאחר ארבע-חמש שעות מאמץ. והנה כאן מצפים לי, כפי שהערכתי, כשתיים עשרה שעות מאמץ. מהם שלוש אל הלא-נודע המוחלט מבחינת יכולותי. אני עומד לתקוע את העקב הזה בתוך אדמת הבזלת הקשה מעל לשמונים-אלף פעם במשך השעות הקרובות. מה ילד יום?

דאגה נוספת היא המסלול עצמו. שישים-וארבעה קילומטרים הם מבחינתי עמוק לתוך הלא-נודע. מרחק חדש ולא מוכר לי. בטוסקנה גמעתי עם קשיים רבים חמישים-ושלושה קילומטרים. בהכנות ביצעתי ריצת הכנה בחלקים הקשוחים של הרי ירושלים של חמישים-קילומטרים. אם אני משחזר  לעצמי את מצבי בתום שתי ההתנסויות הללו, אינני מצליח לדמיין את עצמי עושה בהם ולו צעד אחד נוסף.

דאגה שלישית היא היכולת לספוג את כל הירידות. עם עליות אני מיודד. נוח לי בהן. אני יודע להתנהל בהן. לשמר דופק כשצריך, לפעמים לרוץ בהם בדופק מבוקר. אני יודע מה המשמעות של הגברת קצב לתוך השיפוע. כיצד גופי יתאושש בסוף העליה ומה הוא יוכל לתת לי שם להמשך. אולם ירידות הן סיפור שונה לחלוטין. כאן הארבע ראשי הופך למשכך שמגן על הרצועות ועל העצמות וסופג את עצמת המכות שבנחיתות החוזרות ונשנות. כמות הירידות במרוץ הזה היא של כ-3000-4500 מטר (תלוי את מי שואלים). ועם כל נחיתה ונחיתה השריר יתקשה ויתקשה ויתאבן. השריר יתעייף ויוכל לשאת פחות ופחות במעמסה, והנטל יעבור לרצועות ולעצמות. אלו יצברו נזק עם כל מכה.

אולם לצד הזכות עומדים לצידי נכסים מעודדים במיוחד. רומן מאמני אומר לי בביטחון מוחלט שאני מוכן. אילנית שמטפלת במסירות בבריאות שרירי בחודשים האחרונים מבטיחה לי בלי למצמץ שהגוף חזק, והשרירים מוכנים למאמץ. והעקב? "העקב יהיה בסדר". ואני יודע שאם היה חשש לנזק לשרירים שלה, שאני הפונדקאי שלהם ובמקרה סוחב עלי, הרי שהיא לא הייתה מרשה לי לזנק איתם. ולצד זה, תכנית האימון הממושכת שהכתיב לי רומן נוטעת בי ביטחון רב. במיוחד ריצת ההכנה האחרונה שעשיתי עם יובל. יובל, רץ הרים מנוסה וחזק, חנך אותי לאורך חמישים קילומטרים. הוא הפך ותיקן את כל מה שחשבתי שאני עושה נכון למשהו שאני יודע שאני עושה נכון. יובל ירוץ גם הוא בגראן-קנריה. הוא יעשה מקצה כפול משלי במסע אפי הירואי מעורר השראה. בכלל, האימונים בסאמיט, הביאו אותנו לחוות סוגים שונים ומשונים של אתגרי שטח. סוגי אדמה ומסלע, יבשים ומדורדרים או רטובים וחלקים, בכל שיפוע אפשרי. אפיקי נחלים זרועי סלעים ולעיתים אפילו זורמים, לצד מדרונות הרים משוננים בסלעי גיר או גראניט.

שמונה-עשרה קילומטרים לתוך המרוץ. קילומטרים קשוחים של עליות תלולות וממושכות ואחריהן ירידות חלקלקות בשיפועים מאיימים. אני עוקף סלע גבוה ומולי משתרע המישור בן שלוש מאות המטרים המוליך אל ה"רוקו-נובלו". צוק מפורסם עם זקיף סלע עצום הנראה כמעט מכל נקודה במסלול, ומרוב האי בכלל. ועד-כה הוא נראה מאיים שם גבוה למעלה. את התמונה הזו ראיתי עשרות פעמים בסרטי הווידאו שצולמו על-ידי רצים בשנים קודמות שתעדו את המסלול. סיגל חברתי מסאמיט שעושה את המקצה שלי נמצאת כבר בחצי הדרך לכוון עמדת ההחתמה הדיגיטלית. היא נראית לי חזקה, מרוכזת, מכונסת ונחושה. הנה עיני יוצרות את התמונה המוכרת של הסלע והפעם לא בתוך מסך אלא בהייג'-די נקי שרק מציאות יכולה להצליל ולזקק. רגע של התרגשות ואושר. "איך שיופי יכול לרפא"*.

בתחנה שבכפר הקטן שלצד נהר הטונטה, התחיל למעשה מרוץ הגראן קנריה שלי. בתחנה בקילומטר השלושים-וארבע לתוך המרוץ. עוד שלושים-קילומטרים וכמעט שש-שעות לעשות. פתאום אני מבין שלא יהיו פה דרמות של התמודדות ונצחון הנפש על הגוף. לא אלחם בשרירים תפוסים. לא אדרוך שוב ושוב על יבלות צורבות. שום איבר לא יכעס או יכאב. רוחי לא תנצח פה שום משבר גופני. כנראה שלא אאלץ לנצח את עצמי. לא היום. ויתרה מזאת אני מבין שככה בדיוק צריך להיות. ושאם לא היה ככה הייתי צריך לשאול שאלות ולהפיק לקחים. אני מוכן לאתגר הזה. והנה אלוהים בא והתיישב בכיסאו עבורי היום.

מה זה מוכן? רומן ואילן אימנו ואילנית שיקמה את מה שנהרס. פעמים רבות תהיתי האם אני מתאמן נכון? האם יש מספיק נפח? האם אני אולי באימון יתר? האם אני רוכש את הכלים הנכונים לעלות כל כך הרבה? או לרדת? פתאום מתחבר לי כמה הכל נכון. איך שגרת האימונים השבועית, התוספות הייעודיות המיוחדות שמוטלות עלי, הסדנאות, המחנות, כל אלה מתחברים לדבר אחד:- ליכולת. עוד פעם טריבונה באיצטדיון. עוד פעם ספרינט בדיונה הקטנה בסידני עלי. ונחל קטלב, יגור, שחרים בבר-בהר. האוזן. החשש מהמעבר הטורפני בשורק. מעלה ספיבק. הצינור. וטיפים וחוויות בקפה של החוויה. ZSR, JMUT, "אקספיריאנס" בנחל עמוד.

שם בטונטה נפשי התחילה להתרומם. אני רץ בין גדרות ההכוונה לתוך התחנה. ספרדים משולהבים מוחאים לי כפיים וצורחים עד שגרונם ניחר – "אנימו!!! אנימו!!! אנימו!!! ווגא!!! ווגא!!! ווגא!!!". אין לי מושג מה זה אומר. אבל אני מתמלא בחדווה. עד עתה שמרתי כוחות ונזהרתי. אך כשאני סורק את עצמי במחשבתי אני מרגיש שלו כך בדיוק הייתי מרגיש בתחילת המרוץ הייתי ממש ממש שמח בחלקי. איני מרגיש את תלאות הדרך הדרך עד כה. רענן, חדש, נמרץ. וככה כמעט עד קו הסיום אני עף לעצמי בשטח, מאושר. אין כאבים. אין קשיים מיוחדים. אני נהנה מעקת הטיפוסים. זורם עם השטח ומתמזג בהרמוניה לתוך מכשולי הירידות. הדרך היא דרך חתחתים. אך אני מרגיש שאני מרחף עליה בניחותא, מין שלווה עוטפת אותי, והכל בדופק נכון של "זון-שלוש". רצים בודדים עוקפים אותי. במרבית המכריעה הם צעירים ממני בעשרות שנים. ואילו אני עוקף בעליות ובמורדות עשרות רבות של רצים. גם בירידות, נקודת החולשה שלי. אני רץ בחופשיות משוחררת. כל הדרך למאספלומס.

זהו ספורט סיבולת. וכדי להנות במרוץ כזה ולא רק לצלוח אותו. צריך לא רק לרוץ אלא בעיקר לנהל. כדי לשמר את התנועה קדימה צריך לנהל את הקצב. מצד אחד לדחוף קדימה גם כשקשה ונראה שאין עוד טיפה של כוח. חייבים חייבים להתקדם. מצד שני לא לדהור על גלי האדרנלין המפציעים בך מידי פעם ולא להתנגח לתוך עליה או מורד בהסתערות בזבזנית של משאבי גוף ונפש. אני כל הזמן אוכל. תוך כדי תנועה. כל הזמן בקצב קבוע מכניס לגופי חטיפי סניקרס. בריצות הרים הג'לים והאוכל הטכני מתפוגגים בך בקול ענות חלושה. אי אפשר לרוץ מרחקים כאלה וזמנים ממושכים כאלה רק על סוכרים ופחמימות. מה שטוב במרתון לא עובד באולטרה מרתון. שש-מאות גרם של סניקרס לעסתי או בלעתי לתוכי בקצב מונוטוני עיקש, מוכתב מראש, גם כשכבר לא ניתן היה לבלוע. אחר כך כדורי המלח. כמו שעון כל שעתיים. ואחר כך לזכור ללגום עוד ועוד ועוד. גם כשהנפש גולשת לה במחוזות לא ברורים או זכורים. בתחנות לא להיות מנוהל משפע היצע המשקאות והמזון. לנהל! לדעת מה אתה צריך לעשות בתחנה ולמה. לצד התזונה והקצב צריך להתנהל נכון עם מקלות ההליכה. לשלוף תוך כדי ריצה ולהסתייע בהם בעליות, לקפל בזריזות בכדי שלא יקשו על הירידות. והביגוד… כל הזמן לא לוותר – אם קר להעלות שכבות. אם חם לפשוט אותן. לא להתעצל. לעבוד ולהתאמץ שטמפרטורת הגוף תתאים ותהיה נוחה. למדתי כבר שאי הקפדה בכל האלה שלעיל יביאו עמם במהרה תשישות, רפיון, חידלון.

קילומטר שישים ושניים. לחיצת הגוף והדחיפה קדימה, יחד עם מעל לאחת-עשרה שעות של זמן רגליים בתנועה מאומצת נותנים את אותותיהם. במרחק אורות ומוזיקת קו-הגמר. הלילה ירד זה מכבר. אני מנצנץ אדום. פנס ראש רב-עוצמה מאיר לי את הדרך בתוך התעלה החשוכה שאני רץ בה. משהו כמו תעלת איילון המקומית שלנו. עם סרטי ההכוונה הזוהרים אני יוצא מהתעלה. מגיח מתוך הבדידות הריקנית הבולעת של הריצה למרחקים ארוכים בטבע. שוב ההמון הספרדי מוטרף משמחה לראות אותי. צועק, מוחא כף. גברים, נשים וילדים. וזאת למרות מאות רבות של רצים שסיימו לפני. אם במקצה שלי. אם במקצים אחרים שעדיין מתנהלים או כבר תמו. זאת למרות שאני רק עוד רץ אחד מבין מאות בשני שליש של ה"מיד-פאק".

מאה מטרים לקו-הסיום. יש כאלה שמזנקים רק לטווחים האלה. אני מתמלא באושר. רגע שדמיינתי אותו והתכוננתי אליו חודשים רבים. לא טריוויאלי היה שאגיע אליו. הפציעות הקטנות. האימונים המוצלחים יותר והמוצלחים פחות. הטיפולים הכואבים על מיטת העיסוי. הכל מתפרק לתוך פיצוץ היתעלות בסיום. הנה אני כאן. לא כאב לי ולא נלחמתי. זרמתי ונהניתי. והנה עירית ששגעון הריצה שלי כרגע נראה לה פתאום אפילו קצת שפוי. והנה רומן. המאמן שסלל לי את הדרך הנה. רק לפני שעתיים סיים בעצמו את מקצה מאה-עשרים-ושמונה הקילומטרים, זכה בעיטור מיוחד על הישג זמנים יוצא-דופן. טרח ודידה אל קו הסיום כדי לקבלני. וכך גם את סיגל. וכך גם את יובל שיגיע לפנות בוקר.

וכן! למחרת בארוחת הצהריים המשותפת אני מתחיל לגשש עם רומן את הפסגה הבאה.

  • – "איך שיופי יכול לרפא" – בהשראת שירו של גרוסמן. המבין יבין.

פרפרזות ואפוריזמים – אל קרן אל חאג'ר – 09/01/2018

לרוץ אולטרה פירושו לזנק בשיאך הגופני והנפשי, אותו השגת, חידדת והישחזת, בעמל רב במשך חודשים, ואז,,, לכלות את גופך ונפשך, לאט-לאט, תוך סחיטה מוחלטת של משאביך הנפשיים והגופניים. כמו שאומר י' עמיתי עתיר האולטרות מקבוצת הריצה (כשהוא נאות לזרוק איזה טיפ):-

"אנו רצים בין שלושים לשישים קילומטרים עד שזהו. משם והלאה זה תשעים אחוז מנטאלי…   אה! והעשרה הנותרים?:- העשרה הנותרים הם בראש".

אומרים שכדי לשפר ביצועים של סוללה חשמלית יש לרוקן אותה עד הסוף ולטעון חזרה שלוש פעמים ברציפות. זה מה שאנו עושים לגופנו באימונים. שוב ושוב ושוב. עד למרוץ. שם אנחנו לוקחים את גופנו המלא והמוכן, ומקצרים את שתי קצות הבטריה. מקצרים בנחישות עד שנגמרת לה טיפת האנרגיה האחרונה.

את הסוללה המקוצרת אפשר לזרוק לפח. אולם רץ-האולטרה על קו-הסיום מחייך, או בוכה, או גם וגם. תגידו משוגע…


קרני השמש מבצבצות מעל רמת-ירדן ומגרשות את החושך מתוך הבקעה. מאירות את מצוק ההעתקים בכניסה לערוץ נחל-צאלים. וכמו קרני השמש את החושך, גלים של חדווה מגרשים ממני את החרדה. החרדה שמא האתגר שלקחתי על עצמי היום קצת גדול ממידותי. 15 קמ' עם י' (י' אחר!) על הגדה הצפונית של צאלים, אחר-כך במורד מעלה נמר, ועם ערוץ הנחל חזרה למכונית.

כמה צעדים לתוך העליה האימתנית מבהירים לי שהחדווה הייתה מוקדמת מדי. הרבה הרבה מוקדמת מדי. הנשימה כבדה, הרגליים לא זזות. אני לא בכושר לזה. עוצר. ממשיך. עוצר. משם אני לא זוכר יותר. רק שי' הסבלני, מצביע על חריץ צר בסלע. פה זה נגמר הוא אומר לי. ואכן המעלה שם נפתח למישור. אשליות.

העובדה שאין יותר עליות היום נוטעת בי אנרגיה חדשה. הרע ביותר מאחורי. י' מצלם קצת. ואנו ממשיכים. אשליות.

מהר מאוד מתחוור לי ששמחתי היתה מוקדמת. הדרך משתפלת ומטפסת ומשתפלת ומטפסת. כוחותי הולכים ואוזלים. האשליות מתפוגגות. אני לא צריך להיות כאן. אני במאבק הישרדות.

מכאן הזכרונות הם אפיזודות קצרות. ויכוחים אינספור עם י' על עצירות, והוא לא רוצה להיכנס לחושך. עוד עליה אימתנית בערוץ נחל הרדוף. ירידה אינסופית במעלה נמר. והירידה בו קשה מהעליות של קודם. שעה של שינה עמוקה כשכולי טובל במימי הגב הקטן והקר של עין נמר.  י' שמעיר אותי ואומר שזה הרגע האחרון שאוכל לנוח אם אני רוצה לצאת מכאן באור יום. עוד מעלה נורא לפני הסוף. אני זוכר את דימדומי היום כשהבחנו ברכב הפרוץ שבחניון נחל צאלים תחתון.

בימים שאחרי זה הבנתי שסבלתי ממכת חום. שכושרי הגופני אינו מאפשר לי מאמצים כאלה. י' הזכיר לי לאחרונה שכל זה קרה בשנת 2003. לקח לי שנים ליישם את הלקחים מיום החורף האפור כהה השמשי הבוהק הזה.

דצמבר 2017. עברו חמש-עשרה שנים, ושוב, בשנית, אני במעלה, הפעם לבדי. ואחריו אני רץ. רץ כל הדרך למעלה נמר. אה:- באמצע אני מכפיל את המסלול. מצפין, עוקף את מפל נחל משמר בריצה מלמעלה. אחר כך יורד לקניון העמוק במורד מעלה משמר. מטפס דרומה החוצה וחוזר לרוץ את המסלול מ-2003. מהרכב אל הרכב בשש שעות. תגידו משוגע?


ועכשיו לתיאור אחד היפים שבמסלולי מדבר יהודה. מסלול תובעני אותו ביצענו ששה רצים מסאמיט לפני יומיים. 26.5 קמ' עם 1350 מ' טיפוס. מומלץ לכל רצי השטח שמחפשים לרוץ במדבר יהודה הבראשיתי העמוק.

מקטע 1 – טיפוס במעלה תמרים עד שביל מצוק ההעתקים:

שקופית2.JPG

המסלול מתחיל בצמת הכניסה למפעל האריזה של מטעי התמרים כ-5 קילומטרים מצמת הכניסה לישוב אבנת ועל כביש 90.

0-0.5 – מצמת החניה(1) נחצה את הכביש ונשתלב בשביל הברור המוליך ישירות אל המצוק בטיפוס מתון עד לשלט גבול שמורת הטבע(2).

0.5-2.3 נטפס את מעלה תמרים המסומן היטב, וקל לטיפוס בהיבט הטכני עד לעמוד שלט פיצול השבילים(3).

בטיפוס:-

IMG_0973.jpg

2.3-3.0 – נמשיך עם הסינגל עד לשביל הג'יפים (4).

מקטע 2 – חציית רכס טבק-אבו-קנץ:

שקופית3.JPG

נמשיך עם שביל מצוק ההעתקים צפונה מספר עשרות מטרים עד שנבחין בסינגל לא מסומן שמתחיל לטפס על הרכס משמאל.

3-5.5 – טיפוס מתון לצד השלוחה בסינגל מעולה אך שאינו מסומן.

IMG_0980.jpg

5.5-8.1 – עם תום הטיפוס לרמת הרכס עזבנו את הסינגל וטיפסנו ישר למעלה הכיפות שמשמאלנו. מדי פעם נתקלנו במרעול נוח ואיתו משכנו מערבה. שמרנו את קו הסכין עד שהיא יורדת חדות מערבה (6).

8.1-9.1 – ירדנו באופן מאולתר לואדי מצפון ואיתו מערבה עד למפגש עם שביל הגיפים (7).

מקטע 3 – סכין גורפן, הקרן, וסכין הקרן:

שקופית4.JPG

9.1-12.2 מהשביל (7) טיפסנו על השלוחה ממערב שהופכת מהר מאוד לסכין קצרה ומשכנו איתה מערבה עד לקו קרן אל חאג'ר בה השלוחה יורדת חדות מערבה (8).

IMG_0989.jpg

12.2-13.2 – ירדנו בשבילים מאולתרים לנחל מדרום ומשנו לכוון רכס הקרן עד שעלינו על סינגל ברור מסומן כחול (9).

13.2-14.0 – משכנו עם הסינגל הכחול עד לשן הסלע (10):-

IMG_0994.jpg
שן הסלע

14-15.9 – טיפסנו בשביל הברור לרכס הקרן (11) עד לקרן האחרונה היא קרן אל חאג'ר (12).

IMG_1010.jpg
קרן אל חאג'ר פסגה 444

15.9-19.5 ירידה מתמשכת על סכין הקרן מזרחה עד לשביל הג'יפים (13).

מקטע 4 – סכין קנה:

שקופית5.JPG

19.5-24.3 – בתחילה טיפוס חד אל הסכין שמעל נחל קנה. ואחר כך המשך עם הספגות והשלוחה הצפונית עד לירידה החדה אל שביל מצוק העתקים (14).

24.3-24.9 – בתחילה עם שביל מצוק העתקים עד לעץ הבודד ולצמת שביל הג'יפים (15). ואחר כך מזרחה עם שביל הג'יפים עד לעמוד צמת הדרכים.

24.9-27 – ירידה במעלה תמרים המסומן אותו עלינו בתחילת המסלול.

וזה המסלול כולו:שקופית1.JPG

למפה דינמית ולהורדת המסלול – כאן

להדמיית תלת מימד – כאן

 

100 לבולשביקית & צייד סכינים בראס-מועכף, טוז-אל-זלמי וג'בל חרמון – 05/11/2017

הרהורים בעקבות ריצת-טיול, כמעט ביום ההולדת ה-100 למהפיכה הבולשביקית, בצפון מדבר יהודה. ואחר כך סיפור הדרך של הריצה הזו, ריצת סכינים מרהיבה בצפון מדבר-יהודה שתגייר כהלכה כל בולשביקי זב חוטם.

רצתי לבדי בפארק לפני מספר ימים. בעודי שקוע בבדידות ריצתי, הבחנתי בגברת לא צעירה, נעה בעצבנות לצד השביל, שולחת מבטים חטופים לכל הכיוונים, כעומדת לבצע דבר עבירה.

לפתע, הוציאה מתיקה חופן של מזון בעלי-חיים, ופיזרה מספר ערימות, כמו מתוך תזזית מיומנת. פיזרה רחוק מספיק מן השביל, וקרוב מספיק לסבך השיחים הסמוך.

מתוך הסבך, כמו לפי אות מתוזמן, הגיחו עשרות חתולים בריצה לכוון ערימת המזון. אולם במקום לעוט בגוש מצטופף על המזון שנחת בחיקם. תפס לו כל חתול עמדת התבוננות ותצפית. כל חתול, עומד לבדו במרחק אחר. כל חתול כאילו מעז להתקרב לארוחה מתוך אומץ ליבו מחד, וגודלו וחוסנו מאידך. בתחילה הם רצו נחושים, אולם לאט לאט ככל שהתקרבו, הפחד וההיסוס האטו אותם לכדי עצירה, והמתנה דרוכה. כל חתול קרוב לארוחה במרחק תעוזתו.

עוד מעט קט זמן. והנה חתול בגודל בינוני, לא חזק במיוחד, לא יפה במיוחד, יוצא קצת באיחור מרושל מן הסבך. החתול הזה, ללא מצמוץ או צל צילה של מחוות היסוס אחרת, ניגש הישר אל ערימת המזון. זאת, תוך שהוא מכפכף בכפו, מתוך דרכו, כמה חתולים שנראו גדולים וחזקים ממנו פי כמה, מניס אותם עוד לאחור להביט בו סועד את נפשו. בלט לעין שחתול זה זכה במעמד עליון מבין שווים. לא בזכות גדלו או יפי פרוותו. אלא בזכות אופיו הנחוש והאלים. החתול הזה היה מוכן בכל רגע לסכן את גופו לנוכח ציפרני חבריו ללהקה. ואילו היתר העדיפו לחכות, שהאדון הפוחז יסיים את שלו, לפני שהעבדים יזכו למנת חלקם.

בעולם זה של חתולים, בתוך הוויתם הקהילתית, החתול האלים ביותר, הנחוש ביותר, זה המוכן לסכן את גופו בלי היסוס, זוכה ליתרון עצום (Money for nothing and the chicks for free). אבל צאו וחישבו. לו כל עדת החתולים הזו הייתה מתארגנת לה בצורה קצת אחרת. תוך שיתוף פעולה וסנכרון. הרי בקלות קבוצת הציפורניים והשיניים המשותפת הייתה מכריע את הגברת המיטיבה ארצה. הופכת אותה לסעודה דשנה ומזינה לאין ארוך. הרבה יותר מאשר אותו חופן חום, שמנוני וקשה שהונח על-ידה לפתחם.

אמנם רמות התארגנות כאלה, הם מעבר להישג ידם הקוגניטיבי של חתולים. ולולא זאת, כמובן לא היו זוכים לידה המושטת של הגברת. אבל אל תזלזלו ביכולותיהם של החתולים. כמה מהם השכילו לשעבד את היצור הנבון ביותר על פני האדמה לדאוג לרווחתם ולכל מחסורם. שפע של מזון, תרופות וטיפוח, וזאת ללא שום תרומה נוספת מלבד הזכות לשהות במחיצתם, לעיתים הזועפת.

אנו בני האדם, מאורגנים בקבוצות. חבורות המאפשרות לנו לאגבר לעין שיעור את כוחו של כל פרט בתוכנו. התארגנות זו איפשרה לנו להשתלט על כדור הארץ ולהפוך למין החי העליון. למדנו לחלק עבודה כשכל פרט מתוכנו מתמחה בצורך אחר של החברה כולה. לרווחת כולנו. יש כאלה שיחלקו על כך שהחברה האנושית מתקדמת באמת למקום טוב יותר. אם נציג להם את ההתקדמות בתפוצה האנושית על פני הפלנטה הם ינפנפו בסבל. אם נציג את תוחלת החיים הם ישאלו על אושר. אבל בסופו של דבר, לעניות דעתי, אנשים רבים הרבה יותר, חיים חיים טובים הרבה יותר, למשך זמן ממושך הרבה יותר.

אולם נראה, שבאיזה שהוא מקום, היחס בין הפרט לבין הקבוצה עומד במתח מסוים. באופן הפשוט ביותר הדבר מומחש בקבוצות ספורט. מתח בין מידת האגו למידת הקבוצתיות. שחקנים יודעים שאם יתמזגו לתוך קבוצתם ביצועיהם והישגיהם הכוללים יעלו וימוצו. ועם זאת, הם מתקשים בויתור על האני לטובת הקבוצתיות שבולעת אותם, מטשטשת את דמותם, וגוזלת מהם, לכאורה, את יוקרתם. שחקני הקבוצה רוצים במה. וכשהם נוטלים זמן במה, גם אם הם מצליחים, בהתחלה, הרי זה לרוב על חשבון חבריהם והישגי קבוצתם בראיה הכוללת.

המתח הזה, בין להיות פרט בין פרטים לבין להיות חבר בקבוצה, הומחש אולי יותר מכל בניסוי ההיסטורי הגדול שהתקיים פה בארצנו במהלך המאה הקודמת. החברה הקיבוצית. במידה מסוימת של מטפורה, הרעיון הקיבוצי לוקח את רעיון התאגדות חבורת החתולים שהצגתי למעלה ומממש אותו. כל חבר וחברה בקיבוץ מתמסר באופן מוחלט לקבוצה. מתמסר באופן מוחלט אך לא שלא למען תמורה מיידית. כל פרט מצפה לתמורה גדולה יותר, בטווח הארוך, מאשר לו היה פועל בעולם לבדו. תמורה גדולה יותר הן בצרכים הפיזיים שלו למזון, ולבריאות. הן בהגשמת עצמו ורצונותיו. הן בכלכול צרכיו הפרטיים, החברתיים והרוחניים. חברי וחברות הקיבוץ ויתרו ויתור מוחלט על קניין פרטי ועל בלעדיות כלשהי בהחלטה על מה יעשו מחר בבוקר. הם ניסו לאגבר את כוחה וסמכותה של הקבוצה למקסימום הניתן. מתוך כך ציפו שקורבנם יניב להם פירות מרובים וטובים יותר מול צרכי גופם ונפשם. ניסוי זה קרס במרבית המכריעה של הקיבוצים. מה שקרס היא הנכונות להיתמסר ולתת את מלוא חלקו של כל פרט. חברי קיבוץ החלו לזייף. הם יכלו לקבל את אותה תמורה בעד פחות מאמץ. מגיפת "הראש-הקטן" השתלחה ועשתה שמות במרבית המכריעה של החברה הקיבוצית.

המאה שעברה היתה רצופה בניסויים היסטוריים כבירים של ניסיונות התארגנות חדשה במבנה העל של החברה. מבנה המדינה והלאום. עם על-ידי העמדת האורגן החברתי, המדינה, מעל הפרט באופן מוחלט בשיטה הפשיסטית לצורותיה, ואם על-ידי ביטול הקניין הפרטי, או מדיניות הרווחה הגורפת של מרבית ממדינות אירופה. שיטות אלה של התארגנויות על, ינקו כל אחת מאידאולגיה מסודרת ומאורגנת שנימקה את עצמה, לעיתים מתוך סמכות מדעית, רציונלית תקיפה, כפותרת את תחלואי החברה. מעבר להתארגנות הכלכלית החדשה הם ניסו להעמיד אדם חדש היונק מערכים חדשים ומקנן על מצע של תרבות חדשה. שיטות אלו, למרות האטרקטיביות הכובשת שלהן, ויכולתן לסחוף מיליוני סוכנים נאמנים, קרסו אחת אחר השניה תוך שהן מותירות את העולם מתבוסס בדמם של מאות מליוני בני אדם.

נראה שבמאה העשרים-ואחת רוב ארגוני המדינות מצאו להם איזה נתיב מתון יותר ומושכל יותר לשיפור החברה לעומת הניסיונות העקובים מדם להפוך את החברה האנושית לטובה יותר בן לילה (מהו שיפור? שאלה גדולה. אני מגדיר אותה כאן כיותר צדק ויותר שיוויון לבני האדם). הנתיב המתון הזה זוכה להצלחות כבירות. אולם לרבים מהאקטיביסטים הוא נראה איטי מידי. נתיב זה הוא תהליך קוואזי-סטטי. כלומר תהליך שמתרחש לאט מספיק שהוא לא הורס את מה שטוב בהתארגנות הנוכחית אך עדיין מזחיל את המערכת כולה למצב חברתי חדש טוב יותר ומשופר יותר. תהליך זה מתבצע באמצעות תיקונים קוסמטיים קטנים אך עיקביים בחוקים ובנורמות. בכל פעם שינוי קטן מזערי שיוצר עבורנו עולם טוב יותר. בכל פעם מסמנים ליקוי חברתי אחר, תחלוא אחר, ועושים תיקון, רצוי הפיך, שמנסה לפתור אותו מבלי לפגוע במה שכבר השגנו.

במערכת החדשה הזו, מי שמעוניין בשינוי צריך לפעול להזיז ולו במעט, ורק במעט, את הספינה הכבדה בכוון המשופר. אם יצליח בכך ידע שעשה טוב. את הכי טוב. ולמי שמצפה למהפכות שמתקנות עולם בהרף עין? דע לך, היינו שם. לא טוב. מלאכת הנדסה חברתית (במובן החיובי של המושג, למביני דבר – במובן הפופריאני. ראו בעז נוימן, מורי, ז"ל, על פופר), בא מזהים פערים, מדרגים סידרי עדיפויות, מתכננים תיקונים חברתיים, מקצים משאבים, מתחקרים תוצאות. זו כנראה הדרך הנכונה. זה כנראה גם הלקח המרכזי מהמהפיכה הבולשביקית.

דיברנו קצת על קבוצתיות. זאת בעוד שהריצה היא אולי המצב הבודד ביותר שניתן להיות בו בפרק הזמן המוקדש לריצה. כשאתה מתחיל לרוץ, אפילו באמצע העיר, אתה דומה יותר לנזיר מאשר ליצור קהילתי חברותי אנושי אחר. לא כל שכן כשאתה רץ לבד במדבר.

והנה לראשונה מאז שהעזתי להיכנס למדבר לפני כשנה, אני כבר לא לבד. חבר אלי זיו. החברותא מאגברת את מאמצי. אני צריך לא לפשל בניווט ובבחירת המסלול. אך היא גם מנעימה את החוויה ויוצרת אחוות רצים מיוחדת במינה.

הפעם יצאנו לריצה שמטרתה לצוד סכינים ארוכות שלא נגמרות על במת ההר בצפון מדבר יהודה. אורכו של המסלול כ-17.5 קמ' (לנו לקח קצת יותר [18.5] בגלל כמה דרכים ללא מוצא והתברברות קלה) עם כ-700 מטר טיפוסים, להלן סיפור הדרך.

1.JPG

מנהלות: השארנו רכב בתוך קיבוץ אלמוג והמשכנו עם רכב נוסף אותו החנינו בתחילת המסלול בכניסה לפארק הלאומי בעינות צוקים (עין פשחה).

0.0-1.8:- טיפוס בשביל גמלים נוח. כ-250 מטר לבמת ההר. השביל ברור ומסומן ומתחיל ממול לצמת הכניסה לפארק הלאומי (משולט). העליה מסתיימת בסוכת תצפית על ים המלח.

תחילת המעלה:-

IMG_0692.JPG

בתצפית:-

IMG_0695.JPG

1.8-4.3:- ריצה על שביל ג'יפים מסומן שחור.

4.3-5.2:- טיפוס בסינגל ברור צפונה, על השלוחה, לפסגת ראס מועכף.

סינגל הטיפוס לראס מועכף:-

IMG_0696.JPG

קצה המצוק בראס מועכף:

IMG_0702.JPG

5.2-7.5:- ריצת סכינים עד לטוז אל זלמי (גבעה חרוטית). סינגל נוח רץ על הסכין.

טיפוס סופי על החרוט בטוז אל זלמי:-

IMG_0718.jpg

7.5-8.5:- יורדים לבקעה, בר-בשטח, על השלוחההיורדת צפונה מטוז אל זלמי עד לשביל הג'יפים האדום.

8.5-9.4:- מכאן רואים שני שבילי ג'יפים עולים על ג'בל חרמון. עלינו במזרחי יותר התלול יותר. בטע זה משכנו את השביל המזרחי בר בשטח בנתיבי יעלים.

9.4-10.8:- טיפוס תלול בשביל ג'יפים לג'בל חרמון.

סוף הטיפוס לג'בל חרמון:-

IMG_0701.JPG

10.8-12.6:- ריצה על קו המצוק של ג'בל חרמון. על שביל ג'יפים ישן. הגענו לצמת עם שביל הממשיך צפונה ושביל יורד מזרחה.

12.6-14.5:- אנחנו בחרנו לרדת צפונה בשבילי יעלים ובאילתורים. המסלול המסומן מאפשר ירידה דרדרתית אך בטוחה למטה. זהו מסלול מתוקן מפני שבתחילה בחרנו שלוחה מזרחית יותר שהסתיימה בתהום.

ירידה בסכין מג'בל חרמון:

IMG_0713.JPG

14.5-15.6:- שביל ג'יפים עד לערוץ נחל אוג. משתלב עם השחור בקמ' ה-15.0.

15.6-16.1:- טיפוס אחרון לאחר חציית נחל אוג. שביל ג'יפים נוח.

16.1-17.0:- לפי שילוט בסינגל עד לכניסה לקיבוץ אלמוג.

17.0-17.6:- ריצה בתוך אלמוג לחניית הרכב הראשון. השומרים בשער הרשו לנו להיכנס להחנות רכב בבוקר והסבירו לנו היכן לחנות.

למפה אינטרקטיבית ולהורדת המסלול – כאן.

 

File_001

 

 

 

 

חזרה למדבר – עולה בצפית יורד בפרס – 31/10/2017

הקור שליווה את היציאה מהמכונית לאימוני הזריחה שלנו בשבועות האחרונים, הזכיר לי את החורף. והחורף הזכיר לי את המדבר.

מזה כעשור, במהלך החורף, אני מגיח לתוככי המדבר פעם בשבוע בממוצע. זהו התחביב שלי.

הביקור תמיד חטוף. מספר שעות. כל פעם מסלול חדש. כל פעם אזור חדש. במסגרת טיולים אלו למדתי באופן שיטתי ועקבי את המדבר הישראלי. בשנים הראשונות הסיורים נעשו בטיולי אופניים. ניצלנו את מהירות התנועה של האופניים בטיולי עומק של ארבעים עד שישים קילומטרים בדרך כלל. מכסים שטחים נרחבים. אולם אופני השטח מוגבלים במקומות שניתן לרכוב איתם בהם. לא שנבהלנו לסחוב את האופניים על הכתפיים בכדי להרוויח פינות שכוחות אל. אבל עדיין, עמדנו מתבוננים מידי פעם בדרכים שאינן נגישות לנו במאמץ סביר ומתגמל.

בשנה שעברה גיליתי את ריצות השטח. למדתי וצברתי ביטחון בריצות בדד. המימד האנכי בריצות הללו היה מינימליסטי. תפרתי לי מסלולים ששומרים על קווי הגובה. התאמנתי למרוץ אולטרה מתון יחסית. המסלולים בהתאם. המעבר מגלגלי האופניים לתנועה על כפות הרגליים, ובריצה, פתח שפע חדש של מסלולים מלהיבים שלא היו נגישים לי. המסלולים אמנם קצרים יותר, חמש עשר עד שלושים קילומטרים בממוצע. אבל לקח לי זמן להפנים את משמעות התנועה בריצה. לקח לי זמן לפתח ביטחון בלרוץ לבד ולחדור יותר ויותר אל השממה הנידחת. בהתחלה תכננתי טיולי אופניים ורצתי אותם. מתוך הרגל. אך לאט לאט הפנמתי את המשמעות ואת האפשרויות שהריצה פורסת לפני.

לקראת סוף עונת המדבר הקודמת, עברתי לסאמיט. מועדון ריצות הרים. האימונים והקונספט הכללי של ריצות הרים שינו לי לחלוטין את זווית הראיה. פתאום הבנתי שבישראל אין באמת הרים. שהעליות המאיימות הללו בארץ הם עליות מגומדות בהיבט האימונים והיכולות שהמועדון מקנה. המרוצים אליהם סאמיט מכוונים הם מרוצים אלפיניים בעיקרם. והמאמנים מנסים לגרד בכוח אימוני עליות בכל מקום שארצנו השטוחה מוכנה לספק אותם, גם אם במידה הצנועה המקומית.

וכך שוב, אימוני הריצה במימד האנכי, ופיתוח היכולות האישיות שנבע מהם, פתחו לי עולם חדש של מסלולים. ריצות עם מאות רבות מטרים בטיפוס לא רק שאינם מאיימות עלי יותר, אלא הן הכרח חיוני בתוכנית האימון. מכאן ששפע של רעיונות חדשים למסלולים שלא באו עד היום בחשבון צצים להם כמו "עגלים בעדר הפרות עם בוא האביב".

כך הכנתי לי ריצת פתיחה לעונה המדברית הברוכה המידפקת בשער. ריצה תפורה לתכנית האימון וליכולות הנוכחיות. 16 קמ' ריצה עם 500 מטר טיפוסים.

1.JPG

0.0:- חונים בתחנת הדלק שבצמת הערבה (500 מטר דרומית לצמת).

0.0-0.3:- חימום דרומה במקביל לכביש.

0.3-0.8:- ריצה עם שביל רחב מערבה. הדרך מגודרת עם שלטי מוקשים משני הצדדים. לא לחתוך!

לפנים רואים את החריץ של נחל תמר עם הסולמות בתוכו:

IMG_0672_450x600

0.8-1.3:- טיפוס אנכי עם סולמות ויתדות בתוך קניון נחל תמר. ריצה אין שם. אבל כייף אדיר. אין תחושת מסוכנות. זהו מסלול לנערים בבתי הספר. לוקח כעשר דקות לטפס את הנקיק.

בתוך הנקיק:

IMG_0673_554x600.jpg

ובמבט לתוך הנקיק של נחל תמר בסוף הטיפוס:

IMG_0676_600x600.jpg

1.3-2.4:- ריצה דרומה על מדף הסלע בין נחל תמר לנחל צפית.

הסינגל על המדף:

IMG_0675_800x600.jpg

2.4-3.3:- ריצה מערבה מעל המעוק הקניוני של נחל צפית תחתון.

סינגל נוח עם מעוק מדרום:

IMG_0677_800x600.jpg

3.3-4.6:- הנחל מתרחב ורצים באפיקו לצד קירותיו הגבוהים.

4.6-5.0:- שוב היצרות של הנחל ושוב טיפוס של מפל עם סולם. קטע קצר וטכני.

ריצה בכוכב אחר בקטע הצר במעלה נחל צפית תחתון:

IMG_0679_450x600.jpg

5.0-5.4:- האפיק שוב מתרחב ורצים עד לעץ השיטה הגדול. לא ניתן להתבלבל.

אי אפשר להתבלבל:
IMG_0680_600x600.jpg

5.4-6.9:- עוזבים את אפיק הנחל צפונה עם שביל הג'יפים הרעוע שחוצה את הנחל. מגמת טיפוס מתון ויריץ.

6.9-9.0:- מגיעים לכביש המוביל למכתש הקטן ורצים צפונה עד לצמת שלו עם כביש דימונה-צמת הערבה. זהו כביש סואן יחסית וחצייתו מהווה גיבוי בטיחותי באמצע המסלול לכל צרה הדורשת להפסיק את הריצה. כאן מסתיימת מגמת הטיפוס בריצה ומתחילה מגמת ירידה עד לסוף המסלול (לא שאין טיפוסים קצרים…).

9.0-10.8:- יורדים בכביש ג'יפים לאפיק נחל תחמס.

10.8-11.5:- פה עזבתי את שביל הג'יפים בכדי לצוד סכין נחמדה. עליתי בשביל מאולתר צפונה על השלוחה שמצפון למפגש שביל הג'יפים עם אפיק נחל תחמס.

האילתור צפונה. מימין שלוחת הסכין שאני רוצה להמשיך עליה:

IMG_0682_600x600.jpg

11.5-12.3:- ריצת סכינים מרהיבה על סינגל ברור ונוח.

עולה על הסכין:

IMG_0683_800x600.jpg

קטע ריצה מרומם נפש:

IMG_0685.jpg

12.3-12.8:- ריצה על שביל ג'יפים עד לגבי-פרס.

גבי פרס:

IMG_0688_600x600.jpg

12.8-13.8:- ריצה מזרחה על הגדה הצפונית המצוקית בסינגל על שפת התהום וירידה לאפיק נחל פרס.

13.8-15.7:- בתחילה חוצים לגדה הדרומית של הנחל וממשיכים עם שביל ברור מאוד ומסומן מעל צוקי נחל פרס עד לראש מעלה פרס.

הערבה נפתחת כשמגיעים לראש מעלה פרס:

IMG_0690_732x600.JPG

15.7-17.2:- ירידה תלולה. בתחילה טכנית בסינגל ואחר כך בשביל לבן רחב עד לצמת הערבה והמשך לתחנת הדלק.

למפה אינטרקטיבית ולהורדת המסלול – כאן

DNS – 14/10/2017 וחוויות מסינגל זכריה

צינת בוקר של סוף הסתיו. אור הנץ-החמה. שביל יער צר. בוץ של גשם ראשון. כבר יומיים אני מצפה בכיליון עין ולב לרגע הזה. לאימון הזה. להווית ה"להיות עמוק בתוך ריצת שטח". כבר שלושה וחצי שבועות אני מצפה לחזרה לשטח. והנה אני עמוק בתוכו. 200 מטר חניה מהכביש הראשי. 200 מטר במעלה השביל הצר. אני בשטח. מתחיל נחוש את המסלול. מתחיל עם חדווה אדירה ותחושה של חופש מהסוג שאיקרוס חווה כשאך המריא לראשונה.

אולם, המציאות איננה מוכתבת על פי ציפיותינו וגחמותינו.  כבר במטרים הראשונים הרגל הימנית נעשיית כבדה עד כדי שיתוק. אמנם הטיפוס הוא מתון מאוד. גם צעדיי מתונים ומדודים ביותר. אך אני מתנשף כאילו שזה עתה סיימתי ספרינט ממושך בכוח מלא.

דואב ומותש משתי דקות של ריצה אני מבין שזה פשוט לא זה. מבולבל ומודאג אני עובר להליכה. רומן, מאמני, קולט את המצב ועוד מנסה להציל לי את האימון. תעבור לג'וג הוא אומר לי, אל תלך. דירבוניו שבימים כתיקונם מעבירים בי פרץ של מוטיבציה ואדרנלין נופלות כעת על קיר אטום. אני הולך. עדיין מתקדם במסלול אך כבר מחשב את המרחק הקצר ביותר עד למכונית חזרה. מחשב את השעה בה אתכסה שוב במיטה להשלים את תנומת הלילה החסרה לי פתאום כל-כך. חברי מסאמיט, מועדון האימון שלי, חולפים על פני. תוהים מה פני יום מיומיים.

נפשי מתפצלת לעשרות רסיסי אישיות. סכיזופרניה מוחלטת. וכל רסיס אישיות ממתיק או מרעיל, על פי דרכו ואופיו, את דיון המליאה המתהדהד במחשבותי. לאט אני מצליח לאסוף את עצמי לתלכיד תודעתי אחיד. ראשית, עכשיו אני לא מחליט החלטות הרות גורל על עתיד תחביב הריצה שלי. זה לא המקום. זה לא הזמן. שנית, אני מחליט שאני הולך עוד כמה צעדים, נותן לנשימה להרגע, נותן לשרירים את ההזדמנות לעכל מה אני הולך לעולל להם בשעה וחצי הקרובות. ואז אנסה שוב. CTRL>ALT>DEL. ריסטארט.

הפלא ופלא זה עובד. מעביר להילוך ריצה. צעדים קטנים. ידיים מסייעות במעלה השביל. צעד ועוד צעד ואני נכנס לתוך הריצה. הנפש מתרוממת. הגוף מאפשר. ואני משייט במעלה הגבעה המיוערת. מקפץ על ובין לסלעים. סינגל זכריה תמיד ידע לפנק את אורחיו. את אלו על שתי הרגליים כמו את אלו על שני הגלגליים. מוזת הריצה משתלטת עלי. שלושה שבועות זה המון זמן. אבל הנה חזרתי ואני כאן.

תמונת מסלול המרוץ בספרד עוד מקשטת את רקע מסך הסמרטפון שלי. המרוץ אמנם יתקיים רק בעוד שבועיים, אך אני כבר יודע שלא ארוץ אותו. לפחות לא השנה. כל תקופת האימונים הראשית חרבה לה על פציעה וסיבוכים נילווים. שלושה שבועות של השבתה כמעט מוחלטת בתקופה המהווה את לב ההכנה. לצאת למרוץ כשאני כל-כך לא מוכן יהיה מעשה מטופש. מעבר לסכנת הפציעה, אני לא מוצא טעם (ואם אהיה כנה אז אולי גם אומץ) להשתתף במרוץ שאיני מוכן אליו כמו שרציתי. זה לא שרק נדרשות כמה התאמות. אני פשוט לא מוכן. במקום מרתון הרים קשוח על הר המנטיראס הספרדי אסתפק בחצי מרתון הררי ב-HUMS הירושלמי. DNS ראשון. אחרי סדרת מרוצים מהם יצאתי די מרוצה.

הכנה למרוץ המהווה פריצת דרך לרץ. בין אם זה עשרה קילומטרים ראשונים ובין אם זה 100 מייל או מרוץ רב-יומי נוטף קילומטראז', היא תהליך ממושך ומורכב של בניית יכולות. לרצים בשטח ההכנה היא עוד מורכבת הרבה יותר. הרץ בשטח מתמודד עם עליות תלולות. עם מכות הירידות התלולות. עם הצורך להיות מרוכז שעות בכל צעד. עם הצורך למשטר את ניהול הריצה בבחינת צריכת נוזלים, אנרגיה ומלחים. "מישזר" יכולות שכל אחת מהן תומכת את היכולות האחרות. וללא סיגול ומקצוענות באחת, לא מתקדמים בשניה. כל זאת בונים מתוך הרמוניה עם יכולת הגוף להשתפר.

מטאפורה טובה לתקופת אימונים ממושכת היא נדנוד נדנדה. תן מכה בהרמוניה עם התדר הפנימי של הנדנדה והיא תצבור תנופה ותעלה יותר ויותר גבוה בכל מחזור. תדחוף מעט מידי והיא תיתקע. תדחוף חזק מידי והיא תצא מהרמוניה. הרעיון הכי לא מוצלח הוא לדחוף אותה שלא בתדר הפנימי שלה. תנועתה נעשיית כאוטית לחלוטין ומייד. כך הגוף המתאמן ישתפר רק עם תזמון נכון של אימונים ומינון מדויק של עומסים. אם עושים את זה נכון אז עפים די מהר. אם טועים נפצעים. גם כשעפים, ואולי דווקא אז, צריך להיזהר במיוחד. אם מתקרבים מידי לשמש שעוות הכנפיים תימס.

בניגוד לקונץ הפטנט של הנדנדה שלומדים אותו די מהר. הרי שבאימון ריצה הדבר יותר מסובך ומתעתע. כל אחד צריך ללמוד את עצמו. ולימוד אינו רק ניסוי ותהיה אלא גם ניסוי וטעיה. וכמו בנדנוד נדנדה, כשזה לא מצליח צריך להתחיל מהתחלה. פה בדיוק אני נמצא. HUMS של 21 קילומטר נראה לי אימון בוקר קליל רק לפני חודש. אולם כרגע הוא הפך להיות עבורי יעד ראוי ומכובד.

 

 

 

אלוהים לא התיישב על כסאו, טיפוס למצפה אלות, פעמיים – 6/9/17

הפעם הפוסט נכתב בעקבות חוויה עוצמתית באימון ריצה המטפס ממנחמיה שבבקעת הירדן להר-יבנאל, משם למושבה יבנאל ולנחל יבנאל. אחר כך טיפוס נוסף להר וירידה חזרה למנחמיה. סה"כ 22 קילומטר על 1000 מטר עליות של שכרון חושים.

לכאורה המרחק הוא לטווח של חצי מרתון. אבל בהרים זה לא ככה. מקובל לתת לכל  100 מטר טיפוס בשפוע משמעותי שווה ערך של קילומטר מסלול מישורי. בנוסף ריצה על סינגלים ודרכים טכניות מוסיפה עוד פאקטור שבין 0.25 ל-0.5 דרך. כך שהמסלול שיתואר כאן מתקרב לדעתי למעמס של מרתון מלא מישורי. ככה גם יצא בזמן ובמאמץ הכולל.

2.JPG
משטר הטיפוסים בריצה הפעם

במסגרת פרץ הנוסטלגיה שהתרגש עלינו בעקבות פטירתו של לאונרד כהן ז"ל, מסתובב ברשת סרטון דוקו מהופעתו בשנת 1972 בירושלים. לאונרד מפסיק שם את ההופעה בטענה שהוא אינו "מעביר את זה". הוא אינו מצליח להתרומם ולתת להופעה איזה טאצ' שהוא מרגיש שהוא חייב לקהל. "אלוהים אינו יושב על כיסאו". הוא אומר לקהל ויורד מהבמה (לאפיזודה יש סוף טוב בסופו של דבר. לאונרד מתגלח (?!), חוזר, ומופיע).

ליאונרד היה אמן, גאון, עם נשמה מורכבת. הוא לא היה מוכן לזייף. לא הונאת הקהל הטרידה אותו. הופעה בלי איזה מגע מיוחד כמוס, איננה ראויה להתרחש. אם כבר מופיעים, אז צריך להופיע נכון.

בנוסף, לאונרד הוא מיסטיקן, עם השכלה עמוקה ונרחבת. את מטפורת "כסא-האלוהים" הוא שאל מהקבלה היהודית. כשאלוהים בורא הוא יושב על כסאו. לאונרד לא מסוגל לברוא באותו הערב את יצירתו. ולכן הוא רוצה לרדת מעל הבמה.

והרי, יש ביצירה האמנותית מעין ניצוץ של בריאה. של יצירה. האמן מרחיב את התרבות ואת המציאות בה כולנו חיים ביחד ומתקשרים בה באמצעות השפה. הוא מרחיב את המושגים, את הרעיונות, את המשמעויות ואת ההקשרים. אנחנו מתבוננים. מבינים. מכילים. ומרחיבים את המציאות הקולקטיבית המשותפת לכולנו. ככה זה עם איך שואן-גוך מראה לנו איך אפשר להתבונן בלילה. ככה זה כשאי-ואי-ואי פוסק אצבע משולשת לצד צילום של מונומנט אדריכלי המשרת את "השיטה".

המדען אינו בורא. הוא חושף ידע. או יותר נכון מציע לנו ידע על בסיס תצפיות, היסקים והיקשים. אין בכוונתו ליצור יש מאין אלא להציג דברים שכבר ישנם ואולי לא הבחנו בהם. או שלא פרשנו אותם נכון. הוא עושה מלאכה חשובה מעין כמוה. אך הוא כמנקה ומטאטא את האבק והערפל שבתפיסת המציאות שלנו. האמן, כאמור, מרחיב אותה.

רגע! לא. לא. לא! ריצה למרחקים ארוכים בהרים אינה אמנות. לא לשם זורם הפוסט הזה. לא לזאת כוונתי. אולם, בהחלט יש משהו יצירתי בלרוץ למרחקים ארוכים בהרים.

file (2).jpeg
סוף הסינגל המפתיע על צלע הר יבנאל

מאותה גישה בא אלי מקס באחד מהאימונים הקבוצתיים. "כשאתה רץ – תאכל נכון ותשתה נכון" הוא אומר לי. "אפשר לסיים את המסלולים האלה, זו לא הבעיה, אבל זה גם לא העניין", כך מקס אומר. "צריך לרוץ אותם נכון". וכמובן שאני מבין למה הוא מתכוון. אנחנו יכולים לרוץ מסלול מהר וחזק ולהרגיש שפספסנו משהו, שלא עשינו נכון. ואנחנו יכולים לרוץ לאט עם קשיים ושינויים ולהרגיש שהייתה ריצה נפלאה. הנכון זה לא לסיים. הנכון זה לא למהר. הנכון זה נכון. כולם יודעים מייד מה נכון ומה לא. אבל רק אמנים גדולים יכולים לבטא את הנכון ולהציג אותו. הם לא עושים זאת במילות השיר או בקווים שהם מושחים על בד קנבס. הם מבטאים זאת רק במכלול הכולל של יצירתם. בשלם. ביצירתם הנכונה.

אם אתה רץ 100 מטר אז לרוץ נכון זה לרוץ הכי מהר שאתה יכול. אבל לרוץ נכון ריצת הרים של עשרות קילומטרים זה לנהל נכון את כוחותיך הפיזיים והנפשיים למול הדרך. לנצל את תנאי המסלול לטובתך. המסלול הוא מה שעומד מולך. הוא זה שמעכב אותך במכשוליו. עליו אתה צריך להתגבר.

באמנות הלחימה "ג'יו-ג'יטסו", הרעיון הוא לא להתנגד לכוח האויב אלא לבצע מניפולציה, באמצעות שליטה באיזון והוצאה מאיזון, ולהפוך את אנרגיית היריב נגדו. כך יכול להתייחס הרץ למרחקים ארוכים למסלול המערים מכשולים לפניו. זה לא שלוחם הג'יו ג'יטסו לא מתאמץ. אבל הוא רותם, ככל הניתן, את אנרגיית היריב אליו, ומשתמש בה לצרכי הוצאת יריבו מאיזון. כך צריך גם הרץ להתייחס אל השטח. זה לא שפתאום הוא יפסיק להזיע. אבל מתוך ריכוז וניסיון הוא יכול לרתום חלק מהמכשולים לטובתו.

הסלע שאתה צריך לטפס גבוה מידי? כנראה שאתה יכול לתת דחיפת עזרה עם הידיים. זיז אבן תקוע במורד הדרך? כנראה שאתה יכול לווסת חזרה את השליטה במהירות הירידה באמצעות התעגנות קצרה עליו. נחל שצריך לחצות ולהרטיב את הנעליים? צנן את פנייך והורד מעלה או שתיים. השטח נעשה טכני ובכל צעד יש אתגר מיכשולי חדש? הצר צעדיך ובחר לך נתיב שבו תוואי השטח פועל הכי טוב לטובתך – לך יש ריתמוס, מצא את הנתיב שמתאים לו. כמו לנדנד ילד קטן בנדנדה. יש רק דרך אחת להשקיע את אנרגיית הדחף בכדי להשיג תנופה. צריך לחבר את הכוח שלך לריתמוס של הנדנדה. כך גם בתנועה הנכונה בשטח.

זה לא עושה את העסק לקל. אבל זה עושה את העסק ליותר קל. יתרה מכך. זה עושה אותו נכון. כשאתה נכנס לזרימה הזו עם השטח, אתה מרגיש שאלוהים מתרווח לו בכסאו.

אתה יכול להתחיל את מסלול ריצת ההרים שלך, בין אם אימון ובין אם מרוץ שהתכוננת אליו חודשים, לפעמים אפילו שנים, במקום ובזמן מוגדרים. אולם מכאן זו ממלכת האי-וודאות. נכון יש לך תכנית. אולם תכנית זו סיכוייה להתממש כלשונה נמוכים ביותר. במקרה הטוב תאלץ להתאים את התכנית. במקרה הרע תגלה שהתכנית לא תאפשר לך, לאור הקשיים הלא צפויים, להשלים את המסלול. אז יהיה עליך לאמץ תכנית חדשה. לבנות תכנית תחת תנאי קושי פיזי וסטרס נפשי.

כאשר נייק והמרתוניסט הקנייתי, קיפצ'וגי, ניסו לפני מספר חודשים לרדת מתחת שעתיים במרתון הם ניסו לייצר את הריצה המוחלטת בצורתה האידאלית. בריצות השטח אנו מחפשים, ומאידך נמשכים, לעולם הפוך באופן עקרוני וקוטבי לעולם שיצרו נייק לטובת מרוץ הניסיון לשבירת השיא. אנו מחפשים את ממלכת אי-הוודאות. להתנגח בא, להתנפץ עליה, ובכל זאת לצאת ממנה נכון.

הריצה המוחלטת, בצורתה האידאלית איננה יכולה להתקיים בשטח ובהרים. שם היא מושג טהור. אכן אידיאל שיש לשאוף אליו. אולם גורמי חיכוך יפחיתו מיעילות הריצה ומהאווירה שריצת השטח מחוללת. הסכנה, המאמץ הגופני, אי-הוודאות שבמסלול שבסופו של דבר אינו מוכר, ויד המקרה שלעיתים תסטור לך ולעיתים תדחוף אותך ברכות מסייעת.

הגרף הזה, ממרוץ ה-UTMB בשבוע שעבר, מסביר את כל היבטי ה"לרוץ נכון":-

ככ.jpg

ציר ה-X הוא מספר הקילומטרים שבמרוץ ה-UTMB. מרוץ האולטרה השנתי שסובב את הההר הגבוה באירופה, הוא המון-בלאן. זהו אולי מרוץ השטח המפורסם בעולם. ציר ה-Y מראה כמה רצים יש בכל מקום בדרך. בזמן הנתון בו העתקתי את הגרף, 3 רצים עשו כבר 140 קילומטרים מתוך 166. כ-1500 רצים נמצאים סביב ה-85 קילומטרים.

שני הרצים שיסיימו ראשונים ניצחו כבר בעבר את המרוץ הזה, כל אחד פעמיים. אי הוודאויות שלהם במרוץ הזה הם די מינוריות. מזג האוויר יכול להפתיע. היבטים פיזיולוגיים יכולים לצוץ. אולם את השטח הם מכירים היטב והם מוכנים אליו, אליו ול'גחמותיו'. הם מחפשים את ה-'UTMB' האידיאלי.

וכאן הדבר היפה ביותר שיש במרוצי השטח. בדבוקה הקידמית יש רצים מהמוכשרים שדרכו אי פעם על האדמה. אולם יש בהם ש'דפקו' את המרוץ הנוכחי ועשו בו שגיאות גסות. הם יסיימו את המרוץ בחצי מהזמן של הרץ הממוצע. אך הם ירגישו תיסכול ואכזבה. ולעומתם במרכז הדבוקה, יש רצים שעושים את ריצת חייהם. ממצים את יכולותיהם למול השטח ויוצרים יצירה מופלאה. המרוץ שלהם רחוק מלהראות ומלהיות אידיאלי. אולם לא לשם כך הם זינקו אליו. עבורם, אלוהים התרווח באותו יום על כסאו.

והנה אני באמצע העליה למצפה אלות. בקעת הירדן נצבעת באצבעות אור אדומות המבצבצות מעל רמת-עג'לון הירדנית ומפלחות למטה את האובך השחור. זה עתה יצאתי מהקניון הבזלתי שבואדי א-רג'ם. ואדי צר מאוד עם קירות שחורים מתנשאים. יריץ לסרוגין. עם שפע של סולמות ויתדות שהופכים את התנועה בו לזורמת. מתוך הריכוז והחדווה לא שמתי לב למאמץ שנדרש בכדי לטפס 250 מטר.

מבט קדימה ואני רואה את חציה השני של העליה. שיפוע של כמעט 30 אחוז על פני קילומטר בסינגל דרדרתי שעולה ישר למעלה. התנועה היא איטית. תשומת הלב היא לאחיזה אחיזה אחיזה. לא להידרדר למטה. ואז כשאני מבחין בלהב הלבנה המסתובבת ומבין שהגעתי למטע טורבינות הרוח, אני מבין שהשלמתי את העליה הראשונה במסלול.

משם ריצת נפח על שלוחת הר יבנאל. אחר כך ירידה תלולה לאימון סיבולת הארבע ראשי בשיכוך ירידות. הנה מחצית הדרך. אני ממלא מים במכולת ביבנאל. ועושה את הניסוי שיעדתי להפעם. אני שותה בקבוק קולה קרה וצוננת. רצים רבים מהללים ומשבחים את השפעת הקולה על הריצה למרחקים ארוכים. הרעיון שלהכניס פצצת אוויר מוגז לקיבה שלי לא נראה לי הגיוני. אבל לנסות תמיד מותר.

לא. עוד מעט יסתבר לי שאלוהים לא התיישב באותו היום על כסאו לכבודי. בכלל אני מתחיל לחשוד שהוא לא מתעניין במיוחד במה שקורה לי.

אני יוצא מהמושבה יבנאל לתוך ערוץ נחל יבנאל. זה אמור להיות קטע נפחי מהיר ונוח. קטע שבו אני משפר את הזמן הממוצע של הריצה שלי. אבל החום קופח ומטפס. הדורבן בעקב שלי מתעורר ומכאיב. והכי גרוע מתפתח לי כאב צד בטני בכל פעם שהדופק מטפס קצת. לצערי אני מאט. רץ והולך לסירוגין. משמר כוחות גוף ונפש להמשך המסלול.

הגעתי לעליה הסופית. אני איטי להחריד. מנהל דופק. נח לעת מצוא. אבל מתקדם. מתקדם למעלה בעצלתיים. כל מאתיים מטר יוצא שביל המתפצל שמאלה למטה אל מנחמיה הנשקפת לי ירוקה וקרירה שם הרחק בשיפולי ההר. שם מסתיים ממילא המסלול. הפיתוי לחתוך את האימון הוא אדיר. הקול הפנימי לחדול את הטירוף הזה מגביר נחישותו ומשפר את טיעוניו שנראים כל כך צודקים ומוצקים. עשיתי כבר 90% מהוראות המאמן. אולם אני יודע שברגע שאפנה מטה, כל העקה תיעלם. זהו. זה יסתיים די מידית. ואז תבוא החרטה על אי השלמת המשימה שעל הפרק. אין לי סיבה להפסיק. אני לא מיובש. חם לי אך אין לי שום סימן שהגוף נכנס להתחממות בלתי מבוקרת של מכת חום. הכאב בעקב הוא בן חלוף. אי נוחות מוגזמת על פציעה פשוטה יחסית. הכאב בצד הבטן כבר נעלם בתחילת העליה. אני ממשיך לטפס ואפילו מתאושש קצת. משבר המוטיווציה חלף.

והנה העליה מסתיימת. פה מתחילה הפתעה מרהיבה. אני נכנס לסינגל אופקי וטכני ברוחב חצי מטר על סף תהום שממנו נשקפת כל דרומה של הכנרת. העקה מתאדה במהירות. אני עדיין איטי בגלל הכאב בעקב. אכן אלוהים לא התיישב היום על כסאו לכבודי. אבל אני מרגיש, שלאור הנסיבות עשיתי נכון.

למדתי שמרשמלו וקולה הם אאוט עבורי. לעומת זאת, ההתמדה באימונים מניבה פירות. הניטור של המסלול והאפליקציה המנתחת אותו, כמו גם ההרגשה, מראים לי שאני מתחזק. הרגליים ספגו 1000 מטר של ירידות בצורה טובה מתמיד. יש לי כוח לרוץ עוד. למעשה אני רוצה לרוץ את הקילומטר הנוסף ששמתי לי לשחרור בהליכה עד לאוטו. שוב המשמעת מרסנת אותי. אני מתחיל לחשוב על ה 28/1500 שממתינים לי בהרי ירושלים בעוד יומיים ועובר להליכת שחרור.

המסלול:-

1.JPG

להדמיה תלת מימדית

למפה אינטרקטיבית והורדת המסלול

בין כוכב הירדן לבין רמת סירין – 23/8/17

שעת בוקר מוקדמת. חום אוגוסט של בקעת הירדן כבר מתחיל להכביד. אני במעלה נחל על ספק דרדרת טוף ספק שביל חזירים. השיפוע מעל עשרים אחוז. איפשהו מסתיימת לה השעה הראשונה בריצה הזו. משהו כמו ארבעה קילומטר לתוך המסלול. למעלה כבר רואים את המצודה הצלבנית העתיקה. היא כוכב הירדן. מאחורי נופי בקעת הירדן ושדות קיבוץ גשר מהם התחלתי את הטיפוס.

file1.jpeg
המצודה הצלבנית בכוכב הירדן. עוד רגע אני שם. 

על העליה הזו פינטזתי כבר למעלה משבוע. דמיינתי איך אראה את השיפועים. דמיינתי את מוקשי התודעה הצפויים לי על כל שעל במעלה המפרך. איך אתפתה לחשוב שבראש המעלה הקרוב הכל נגמר ואתבדה, וכך יהיה גם אחרי המעלה הבא שיתגלה מעליו ואחרי זה שמאחריו. הסימולציה הזו עוזרת לי. ברור לי מה לפני. ובנחישות מהולה בהנאה אני גומא את הדרך למעלה עד לחצר המבצר.

file2.jpeg
משם למטה התחלנו

משם אני יוצא לרמת כוכב הירדן. מתחיל בריצה חופשית מישורית שמאפשרת לי לצבור כמה קילומטרים מהירים. אני אמור לסיים עם 19 קילומטרים ולהשלים 850 מטר טיפוס. כך רומן מאמני גזר עלי. אני לא מתחרה כרגע כנגד שום דבר. אבל אני בהחלט רוצה לראות קצב של מעל 5 קמ"ש. הקצב הנדרש לי במרוץ המטרה במאנטירס ורטיקל על-מנת לעמוד בזמני ה-cutoff של התחנות בדרך. זה מה שמעסיק אותי עכשיו. לנצל את השטח הנוח לריצה מהירה יחסית.

עוד כמה שדות ואני נכנס לשביל צר ותלול שיורד מטה לנחל תבור באופן חד וטכני. גם כאן אני מאוד מחודד. שיננתי את המסלול הזה. אני יודע מה ממתין לי מעבר לפינה. מרוכז אני מכתיב לעצמי את הקצב ואת עבודת הרגליים שאותם אני מתרגל כאן. גם כאן, הסימולציה המקדימה, מקנה נחישות וכוח התמדה ומחזקת את הרוח למול תלאות הדרך והחום הגובר.

זהו. אני למטה. בערוץ נחל תבור. הערוץ מלא במים ואני לרגע מהרהר בלצנן קצת את הגוף. אבל הטיפוס הבא קורא לי. טעות. הטמפרטורות שיכולתי להשיל מעלי היו עוזרות לי בפני הצרות לבוא. לקח – אם חם לך – צנן את עצמך בכל הזדמנות.

מכאן כבר לא תכננתי. יש לי טיפוס בסיוע מקלות הליכה על שביל לבן לרמת סירין. אחר כך ירידה ממושכת לקיבוץ גשר. שבעה קילומטרים לסיומת. קצת יותר משעה. משום מה חשבתי שאם אסיים היטב עד הלום כל היתר כבר יהיה בבחינת ריצת שחרור לסיום. האמנם? בריצות השטח למרחקים ארוכים זה אף פעם לא נגמר לפני שזה באמת נגמר. שכחתי את זה. וסטירת הלחי המצלצלת לא איחרה לבוא.

באמצע הטיפוס לרמת סירין הטמפרטורה כבר נושקת לארבעים מעלות. לתחושתי הקצב נפל פלאים (מה שבפועל לא היה נכון בכלל). הדופק לעומתו בשמיים. אין ספק שאני לא מיובש. מאזן הנוזלים שלי בוודאות בסדר גמור. שתיתי היטב. אולם חשש כבד מתחיל לחלחל שאולי אני בתהליך של כניסה למצב של מכת-חום. תשע בבוקר. בקעת הירדן. הדופק בשמיים. כך גם המשך הדרך שם למעלה, גם קיצה בשמיים. נחלי זיעה ניגרים ממני. נדמה לי אפילו, שמבעד לשרעפי המאמץ, אף נדרתי שם נדרים שזו היא ריצת השטח האחרונה שלי אי פעם.

אני נעמד. הדופק צונח לנורמל. אין לי שום סיבה רציונלית לחשוב שאני אכן מוכה חום. אבל המאמץ והחום הרובץ עלי יוצרים אצלי חרדה מסוימת. אני שוקל את האפשרויות תוך ניסיון לנטרל את מועקת הספק החרדתית שמחלחלת לי למחשבה. לרדת לערוץ נחל תבור ולצאת איתו לקיבוץ גשר זו האפשרות הבטוחה ביותר. אולם אין צורך לנקוט בצעד כל כך דרסטי. אני מחליט לוותר על הקצבים, לוותר על בקרת הזמנים, ולעלות לאט יותר ומתון יותר למעלה.

ההחלטה נוסכת בי ביטחון מחודש. יש לי תכנית סבירה. עוד שעה וחצי ואני במעדניה הקרירה של קיבוץ גשר. כך, מאושש מנטלית, אני מנסה לינוק מיים מהשקית. כלום. אין לי יותר מים. איך זה יכול להיות אני תוהה? אבל חישוב מהיר מגלה שאני אכן צורך 0.75 ליטר לשעה והגיע הזמן לסיים את שני הליטרים וחצי שסחבתי איתי.

בשבועות האחרונים מילאתי לעצמי קצת יותר משני ליטרים לריצות וזה איפשר לי ספייר ומרווח ביטחון. אבל התרגלתי למלא את הכמות הזו בלי לתכנן יותר מידי. נפח האימונים עלה. הזמנים בשטח התארכו והלכו, והנה אין לי מיים.

שוב אני מבצע הערכת מצב לאור תמונת המצב המתעכרת. החלטה ראשונה שלי היא שהגעה למים היא היעד העליון כרגע וכל יתר יעדי האימון נשכחים בשלב זה ומושמים בצד. אני באימון. שום נטילת סיכון בנושא מים תחת עומס החום של קיץ בבקעת הירדן איננה יכולה להיות מוצדקת.

איך מגיעים למים? שוב קיימת האפשרות לרדת לנחל תבור ולצאת לקיבוץ גשר במסלול ירידה קל יחסית. משהו כמו שעה וחצי עד ללגימת המיים הראשונה. אותו זמן צפוי לי אם אמשיך את המסלול המתוכנן רק שהקושי עם הצורך לסיים את העליה שלפני יגביר את ההתייבשות.

אולם יש פתרון טוב יותר. במרחק של שני קילומטרים קדימה, קצת מחוץ למסלול, יש את מאגר סירין החדש שמעלים אליו מים בכוח אנרגיית הרוח. לידו יש זולת חקלאים. ובפעם האחרונה שהייתי שם מצאנו בה כיור פתוח עם מים זורמים. אם השתנו פני הדברים אוכל להמשיך כגיבוי למטמנה הפעילה שבמורד ההר עוד קילומטר משם.

זו התכנית החדשה. איתה אני יוצא לדרך. מקפיד על הליכה מתונה ולא מאומצת. מנסה לשמור על קווי גובה ולהימנע מטיפוסים מיותרים כשאפשר.

עוד קילומטר לכוון המאגר ואני מתקרב לקבוצת פועלים שעמלה בשדה מצהיב. אני מקבל מהם המון סימפטיה. אבל גם מיים קרים כמלוא חפצי.

מלא במים. חמש מאות מטר לצד המסלול. ששה קילומטרים לסיום המתוכנן. אני מתחיל לרוץ שוב. מספר בריכות פתוחות של מערך ההשקיה מאפשרות לי להתרענן. רוח מתחילה. ואפילו עננות מפזרת את קרינת השמש. החדווה שפעמה בי בראשיתה של הריצה, תוך כדי הטיפוס למצודה חוזרת. עליצות מהולה בהנאה מנופי הבקעה ממרום רמת סירין ששוב יש לי את הכוחות להבחין בהם.

תום המסלול אך לא הסיפור. אני מסיים על שער נעול בצד הרחוק של קיבוץ גשר. לא יכול לעבור את גדר הקיבוץ שהיא מבוצרת בסדר גודל של גדר ההפרדה. אמנם סיימתי את הריצה. אבל צריך להגיע אל האוטו שנמצא חמש מאות מטר ממני בקו אווירי. אני מתחיל להקיף לאורך הגדר. נאלץ להזדחל על גחוני מתחת לגדר תייל ישנה שניצבת לגדר החדשה. להזדחל לתוך בית הקברות של הקיבוץ. אני תשוש, רטוב מזיעה, זוחל על הבטן בחול. החול עצמו נדבק אל הזיעה ומייצר אפקט שיוף של נייר זכוכית על עורי. מעלי גדר תייל. לפני קבר ישן. בקעת הירדן. 40 מעלות בצל. אני מאושר. לך תסביר זאת.

בין "בכי לנהי" שלי על הקשיים ועל הדרך, סיימו בהצלחה, שלושה מחברי קבוצת Summit מרוץ אכזר במיוחד באלפים הצרפתיים, למרחק 85 קמ' בשבילי הרים קשוחים עם 6000 מטר טיפוסים לאורכם. לילך, גבי ומושיק – כל הכבוד!

המסלול:

1.JPG

למפה אינטרקטיבית והורדת המסלול – כאן

המסלול בניקוד ITRA 1.18 ובפאקטור RUND+ 1.51.