100 לבולשביקית & צייד סכינים בראס-מועכף, טוז-אל-זלמי וג'בל חרמון – 05/11/2017

הרהורים בעקבות ריצת-טיול, כמעט ביום ההולדת ה-100 למהפיכה הבולשביקית, בצפון מדבר יהודה. ואחר כך סיפור הדרך של הריצה הזו, ריצת סכינים מרהיבה בצפון מדבר-יהודה שתגייר כהלכה כל בולשביקי זב חוטם.

רצתי לבדי בפארק לפני מספר ימים. בעודי שקוע בבדידות ריצתי, הבחנתי בגברת לא צעירה, נעה בעצבנות לצד השביל, שולחת מבטים חטופים לכל הכיוונים, כעומדת לבצע דבר עבירה.

לפתע, הוציאה מתיקה חופן של מזון בעלי-חיים, ופיזרה מספר ערימות, כמו מתוך תזזית מיומנת. פיזרה רחוק מספיק מן השביל, וקרוב מספיק לסבך השיחים הסמוך.

מתוך הסבך, כמו לפי אות מתוזמן, הגיחו עשרות חתולים בריצה לכוון ערימת המזון. אולם במקום לעוט בגוש מצטופף על המזון שנחת בחיקם. תפס לו כל חתול עמדת התבוננות ותצפית. כל חתול, עומד לבדו במרחק אחר. כל חתול כאילו מעז להתקרב לארוחה מתוך אומץ ליבו מחד, וגודלו וחוסנו מאידך. בתחילה הם רצו נחושים, אולם לאט לאט ככל שהתקרבו, הפחד וההיסוס האטו אותם לכדי עצירה, והמתנה דרוכה. כל חתול קרוב לארוחה במרחק תעוזתו.

עוד מעט קט זמן. והנה חתול בגודל בינוני, לא חזק במיוחד, לא יפה במיוחד, יוצא קצת באיחור מרושל מן הסבך. החתול הזה, ללא מצמוץ או צל צילה של מחוות היסוס אחרת, ניגש הישר אל ערימת המזון. זאת, תוך שהוא מכפכף בכפו, מתוך דרכו, כמה חתולים שנראו גדולים וחזקים ממנו פי כמה, מניס אותם עוד לאחור להביט בו סועד את נפשו. בלט לעין שחתול זה זכה במעמד עליון מבין שווים. לא בזכות גדלו או יפי פרוותו. אלא בזכות אופיו הנחוש והאלים. החתול הזה היה מוכן בכל רגע לסכן את גופו לנוכח ציפרני חבריו ללהקה. ואילו היתר העדיפו לחכות, שהאדון הפוחז יסיים את שלו, לפני שהעבדים יזכו למנת חלקם.

בעולם זה של חתולים, בתוך הוויתם הקהילתית, החתול האלים ביותר, הנחוש ביותר, זה המוכן לסכן את גופו בלי היסוס, זוכה ליתרון עצום (Money for nothing and the chicks for free). אבל צאו וחישבו. לו כל עדת החתולים הזו הייתה מתארגנת לה בצורה קצת אחרת. תוך שיתוף פעולה וסנכרון. הרי בקלות קבוצת הציפורניים והשיניים המשותפת הייתה מכריע את הגברת המיטיבה ארצה. הופכת אותה לסעודה דשנה ומזינה לאין ארוך. הרבה יותר מאשר אותו חופן חום, שמנוני וקשה שהונח על-ידה לפתחם.

אמנם רמות התארגנות כאלה, הם מעבר להישג ידם הקוגניטיבי של חתולים. ולולא זאת, כמובן לא היו זוכים לידה המושטת של הגברת. אבל אל תזלזלו ביכולותיהם של החתולים. כמה מהם השכילו לשעבד את היצור הנבון ביותר על פני האדמה לדאוג לרווחתם ולכל מחסורם. שפע של מזון, תרופות וטיפוח, וזאת ללא שום תרומה נוספת מלבד הזכות לשהות במחיצתם, לעיתים הזועפת.

אנו בני האדם, מאורגנים בקבוצות. חבורות המאפשרות לנו לאגבר לעין שיעור את כוחו של כל פרט בתוכנו. התארגנות זו איפשרה לנו להשתלט על כדור הארץ ולהפוך למין החי העליון. למדנו לחלק עבודה כשכל פרט מתוכנו מתמחה בצורך אחר של החברה כולה. לרווחת כולנו. יש כאלה שיחלקו על כך שהחברה האנושית מתקדמת באמת למקום טוב יותר. אם נציג להם את ההתקדמות בתפוצה האנושית על פני הפלנטה הם ינפנפו בסבל. אם נציג את תוחלת החיים הם ישאלו על אושר. אבל בסופו של דבר, לעניות דעתי, אנשים רבים הרבה יותר, חיים חיים טובים הרבה יותר, למשך זמן ממושך הרבה יותר.

אולם נראה, שבאיזה שהוא מקום, היחס בין הפרט לבין הקבוצה עומד במתח מסוים. באופן הפשוט ביותר הדבר מומחש בקבוצות ספורט. מתח בין מידת האגו למידת הקבוצתיות. שחקנים יודעים שאם יתמזגו לתוך קבוצתם ביצועיהם והישגיהם הכוללים יעלו וימוצו. ועם זאת, הם מתקשים בויתור על האני לטובת הקבוצתיות שבולעת אותם, מטשטשת את דמותם, וגוזלת מהם, לכאורה, את יוקרתם. שחקני הקבוצה רוצים במה. וכשהם נוטלים זמן במה, גם אם הם מצליחים, בהתחלה, הרי זה לרוב על חשבון חבריהם והישגי קבוצתם בראיה הכוללת.

המתח הזה, בין להיות פרט בין פרטים לבין להיות חבר בקבוצה, הומחש אולי יותר מכל בניסוי ההיסטורי הגדול שהתקיים פה בארצנו במהלך המאה הקודמת. החברה הקיבוצית. במידה מסוימת של מטפורה, הרעיון הקיבוצי לוקח את רעיון התאגדות חבורת החתולים שהצגתי למעלה ומממש אותו. כל חבר וחברה בקיבוץ מתמסר באופן מוחלט לקבוצה. מתמסר באופן מוחלט אך לא שלא למען תמורה מיידית. כל פרט מצפה לתמורה גדולה יותר, בטווח הארוך, מאשר לו היה פועל בעולם לבדו. תמורה גדולה יותר הן בצרכים הפיזיים שלו למזון, ולבריאות. הן בהגשמת עצמו ורצונותיו. הן בכלכול צרכיו הפרטיים, החברתיים והרוחניים. חברי וחברות הקיבוץ ויתרו ויתור מוחלט על קניין פרטי ועל בלעדיות כלשהי בהחלטה על מה יעשו מחר בבוקר. הם ניסו לאגבר את כוחה וסמכותה של הקבוצה למקסימום הניתן. מתוך כך ציפו שקורבנם יניב להם פירות מרובים וטובים יותר מול צרכי גופם ונפשם. ניסוי זה קרס במרבית המכריעה של הקיבוצים. מה שקרס היא הנכונות להיתמסר ולתת את מלוא חלקו של כל פרט. חברי קיבוץ החלו לזייף. הם יכלו לקבל את אותה תמורה בעד פחות מאמץ. מגיפת "הראש-הקטן" השתלחה ועשתה שמות במרבית המכריעה של החברה הקיבוצית.

המאה שעברה היתה רצופה בניסויים היסטוריים כבירים של ניסיונות התארגנות חדשה במבנה העל של החברה. מבנה המדינה והלאום. עם על-ידי העמדת האורגן החברתי, המדינה, מעל הפרט באופן מוחלט בשיטה הפשיסטית לצורותיה, ואם על-ידי ביטול הקניין הפרטי, או מדיניות הרווחה הגורפת של מרבית ממדינות אירופה. שיטות אלה של התארגנויות על, ינקו כל אחת מאידאולגיה מסודרת ומאורגנת שנימקה את עצמה, לעיתים מתוך סמכות מדעית, רציונלית תקיפה, כפותרת את תחלואי החברה. מעבר להתארגנות הכלכלית החדשה הם ניסו להעמיד אדם חדש היונק מערכים חדשים ומקנן על מצע של תרבות חדשה. שיטות אלו, למרות האטרקטיביות הכובשת שלהן, ויכולתן לסחוף מיליוני סוכנים נאמנים, קרסו אחת אחר השניה תוך שהן מותירות את העולם מתבוסס בדמם של מאות מליוני בני אדם.

נראה שבמאה העשרים-ואחת רוב ארגוני המדינות מצאו להם איזה נתיב מתון יותר ומושכל יותר לשיפור החברה לעומת הניסיונות העקובים מדם להפוך את החברה האנושית לטובה יותר בן לילה (מהו שיפור? שאלה גדולה. אני מגדיר אותה כאן כיותר צדק ויותר שיוויון לבני האדם). הנתיב המתון הזה זוכה להצלחות כבירות. אולם לרבים מהאקטיביסטים הוא נראה איטי מידי. נתיב זה הוא תהליך קוואזי-סטטי. כלומר תהליך שמתרחש לאט מספיק שהוא לא הורס את מה שטוב בהתארגנות הנוכחית אך עדיין מזחיל את המערכת כולה למצב חברתי חדש טוב יותר ומשופר יותר. תהליך זה מתבצע באמצעות תיקונים קוסמטיים קטנים אך עיקביים בחוקים ובנורמות. בכל פעם שינוי קטן מזערי שיוצר עבורנו עולם טוב יותר. בכל פעם מסמנים ליקוי חברתי אחר, תחלוא אחר, ועושים תיקון, רצוי הפיך, שמנסה לפתור אותו מבלי לפגוע במה שכבר השגנו.

במערכת החדשה הזו, מי שמעוניין בשינוי צריך לפעול להזיז ולו במעט, ורק במעט, את הספינה הכבדה בכוון המשופר. אם יצליח בכך ידע שעשה טוב. את הכי טוב. ולמי שמצפה למהפכות שמתקנות עולם בהרף עין? דע לך, היינו שם. לא טוב. מלאכת הנדסה חברתית (במובן החיובי של המושג, למביני דבר – במובן הפופריאני. ראו בעז נוימן, מורי, ז"ל, על פופר), בא מזהים פערים, מדרגים סידרי עדיפויות, מתכננים תיקונים חברתיים, מקצים משאבים, מתחקרים תוצאות. זו כנראה הדרך הנכונה. זה כנראה גם הלקח המרכזי מהמהפיכה הבולשביקית.

דיברנו קצת על קבוצתיות. זאת בעוד שהריצה היא אולי המצב הבודד ביותר שניתן להיות בו בפרק הזמן המוקדש לריצה. כשאתה מתחיל לרוץ, אפילו באמצע העיר, אתה דומה יותר לנזיר מאשר ליצור קהילתי חברותי אנושי אחר. לא כל שכן כשאתה רץ לבד במדבר.

והנה לראשונה מאז שהעזתי להיכנס למדבר לפני כשנה, אני כבר לא לבד. חבר אלי זיו. החברותא מאגברת את מאמצי. אני צריך לא לפשל בניווט ובבחירת המסלול. אך היא גם מנעימה את החוויה ויוצרת אחוות רצים מיוחדת במינה.

הפעם יצאנו לריצה שמטרתה לצוד סכינים ארוכות שלא נגמרות על במת ההר בצפון מדבר יהודה. אורכו של המסלול כ-17.5 קמ' (לנו לקח קצת יותר [18.5] בגלל כמה דרכים ללא מוצא והתברברות קלה) עם כ-700 מטר טיפוסים, להלן סיפור הדרך.

1.JPG

מנהלות: השארנו רכב בתוך קיבוץ אלמוג והמשכנו עם רכב נוסף אותו החנינו בתחילת המסלול בכניסה לפארק הלאומי בעינות צוקים (עין פשחה).

0.0-1.8:- טיפוס בשביל גמלים נוח. כ-250 מטר לבמת ההר. השביל ברור ומסומן ומתחיל ממול לצמת הכניסה לפארק הלאומי (משולט). העליה מסתיימת בסוכת תצפית על ים המלח.

תחילת המעלה:-

IMG_0692.JPG

בתצפית:-

IMG_0695.JPG

1.8-4.3:- ריצה על שביל ג'יפים מסומן שחור.

4.3-5.2:- טיפוס בסינגל ברור צפונה, על השלוחה, לפסגת ראס מועכף.

סינגל הטיפוס לראס מועכף:-

IMG_0696.JPG

קצה המצוק בראס מועכף:

IMG_0702.JPG

5.2-7.5:- ריצת סכינים עד לטוז אל זלמי (גבעה חרוטית). סינגל נוח רץ על הסכין.

טיפוס סופי על החרוט בטוז אל זלמי:-

IMG_0718.jpg

7.5-8.5:- יורדים לבקעה, בר-בשטח, על השלוחההיורדת צפונה מטוז אל זלמי עד לשביל הג'יפים האדום.

8.5-9.4:- מכאן רואים שני שבילי ג'יפים עולים על ג'בל חרמון. עלינו במזרחי יותר התלול יותר. בטע זה משכנו את השביל המזרחי בר בשטח בנתיבי יעלים.

9.4-10.8:- טיפוס תלול בשביל ג'יפים לג'בל חרמון.

סוף הטיפוס לג'בל חרמון:-

IMG_0701.JPG

10.8-12.6:- ריצה על קו המצוק של ג'בל חרמון. על שביל ג'יפים ישן. הגענו לצמת עם שביל הממשיך צפונה ושביל יורד מזרחה.

12.6-14.5:- אנחנו בחרנו לרדת צפונה בשבילי יעלים ובאילתורים. המסלול המסומן מאפשר ירידה דרדרתית אך בטוחה למטה. זהו מסלול מתוקן מפני שבתחילה בחרנו שלוחה מזרחית יותר שהסתיימה בתהום.

ירידה בסכין מג'בל חרמון:

IMG_0713.JPG

14.5-15.6:- שביל ג'יפים עד לערוץ נחל אוג. משתלב עם השחור בקמ' ה-15.0.

15.6-16.1:- טיפוס אחרון לאחר חציית נחל אוג. שביל ג'יפים נוח.

16.1-17.0:- לפי שילוט בסינגל עד לכניסה לקיבוץ אלמוג.

17.0-17.6:- ריצה בתוך אלמוג לחניית הרכב הראשון. השומרים בשער הרשו לנו להיכנס להחנות רכב בבוקר והסבירו לנו היכן לחנות.

למפה אינטרקטיבית ולהורדת המסלול – כאן.

 

File_001

 

 

 

 

מודעות פרסומת

חזרה למדבר – עולה בצפית יורד בפרס – 31/10/2017

הקור שליווה את היציאה מהמכונית לאימוני הזריחה שלנו בשבועות האחרונים, הזכיר לי את החורף. והחורף הזכיר לי את המדבר.

מזה כעשור, במהלך החורף, אני מגיח לתוככי המדבר פעם בשבוע בממוצע. זהו התחביב שלי.

הביקור תמיד חטוף. מספר שעות. כל פעם מסלול חדש. כל פעם אזור חדש. במסגרת טיולים אלו למדתי באופן שיטתי ועקבי את המדבר הישראלי. בשנים הראשונות הסיורים נעשו בטיולי אופניים. ניצלנו את מהירות התנועה של האופניים בטיולי עומק של ארבעים עד שישים קילומטרים בדרך כלל. מכסים שטחים נרחבים. אולם אופני השטח מוגבלים במקומות שניתן לרכוב איתם בהם. לא שנבהלנו לסחוב את האופניים על הכתפיים בכדי להרוויח פינות שכוחות אל. אבל עדיין, עמדנו מתבוננים מידי פעם בדרכים שאינן נגישות לנו במאמץ סביר ומתגמל.

בשנה שעברה גיליתי את ריצות השטח. למדתי וצברתי ביטחון בריצות בדד. המימד האנכי בריצות הללו היה מינימליסטי. תפרתי לי מסלולים ששומרים על קווי הגובה. התאמנתי למרוץ אולטרה מתון יחסית. המסלולים בהתאם. המעבר מגלגלי האופניים לתנועה על כפות הרגליים, ובריצה, פתח שפע חדש של מסלולים מלהיבים שלא היו נגישים לי. המסלולים אמנם קצרים יותר, חמש עשר עד שלושים קילומטרים בממוצע. אבל לקח לי זמן להפנים את משמעות התנועה בריצה. לקח לי זמן לפתח ביטחון בלרוץ לבד ולחדור יותר ויותר אל השממה הנידחת. בהתחלה תכננתי טיולי אופניים ורצתי אותם. מתוך הרגל. אך לאט לאט הפנמתי את המשמעות ואת האפשרויות שהריצה פורסת לפני.

לקראת סוף עונת המדבר הקודמת, עברתי לסאמיט. מועדון ריצות הרים. האימונים והקונספט הכללי של ריצות הרים שינו לי לחלוטין את זווית הראיה. פתאום הבנתי שבישראל אין באמת הרים. שהעליות המאיימות הללו בארץ הם עליות מגומדות בהיבט האימונים והיכולות שהמועדון מקנה. המרוצים אליהם סאמיט מכוונים הם מרוצים אלפיניים בעיקרם. והמאמנים מנסים לגרד בכוח אימוני עליות בכל מקום שארצנו השטוחה מוכנה לספק אותם, גם אם במידה הצנועה המקומית.

וכך שוב, אימוני הריצה במימד האנכי, ופיתוח היכולות האישיות שנבע מהם, פתחו לי עולם חדש של מסלולים. ריצות עם מאות רבות מטרים בטיפוס לא רק שאינם מאיימות עלי יותר, אלא הן הכרח חיוני בתוכנית האימון. מכאן ששפע של רעיונות חדשים למסלולים שלא באו עד היום בחשבון צצים להם כמו "עגלים בעדר הפרות עם בוא האביב".

כך הכנתי לי ריצת פתיחה לעונה המדברית הברוכה המידפקת בשער. ריצה תפורה לתכנית האימון וליכולות הנוכחיות. 16 קמ' ריצה עם 500 מטר טיפוסים.

1.JPG

0.0:- חונים בתחנת הדלק שבצמת הערבה (500 מטר דרומית לצמת).

0.0-0.3:- חימום דרומה במקביל לכביש.

0.3-0.8:- ריצה עם שביל רחב מערבה. הדרך מגודרת עם שלטי מוקשים משני הצדדים. לא לחתוך!

לפנים רואים את החריץ של נחל תמר עם הסולמות בתוכו:

IMG_0672_450x600

0.8-1.3:- טיפוס אנכי עם סולמות ויתדות בתוך קניון נחל תמר. ריצה אין שם. אבל כייף אדיר. אין תחושת מסוכנות. זהו מסלול לנערים בבתי הספר. לוקח כעשר דקות לטפס את הנקיק.

בתוך הנקיק:

IMG_0673_554x600.jpg

ובמבט לתוך הנקיק של נחל תמר בסוף הטיפוס:

IMG_0676_600x600.jpg

1.3-2.4:- ריצה דרומה על מדף הסלע בין נחל תמר לנחל צפית.

הסינגל על המדף:

IMG_0675_800x600.jpg

2.4-3.3:- ריצה מערבה מעל המעוק הקניוני של נחל צפית תחתון.

סינגל נוח עם מעוק מדרום:

IMG_0677_800x600.jpg

3.3-4.6:- הנחל מתרחב ורצים באפיקו לצד קירותיו הגבוהים.

4.6-5.0:- שוב היצרות של הנחל ושוב טיפוס של מפל עם סולם. קטע קצר וטכני.

ריצה בכוכב אחר בקטע הצר במעלה נחל צפית תחתון:

IMG_0679_450x600.jpg

5.0-5.4:- האפיק שוב מתרחב ורצים עד לעץ השיטה הגדול. לא ניתן להתבלבל.

אי אפשר להתבלבל:
IMG_0680_600x600.jpg

5.4-6.9:- עוזבים את אפיק הנחל צפונה עם שביל הג'יפים הרעוע שחוצה את הנחל. מגמת טיפוס מתון ויריץ.

6.9-9.0:- מגיעים לכביש המוביל למכתש הקטן ורצים צפונה עד לצמת שלו עם כביש דימונה-צמת הערבה. זהו כביש סואן יחסית וחצייתו מהווה גיבוי בטיחותי באמצע המסלול לכל צרה הדורשת להפסיק את הריצה. כאן מסתיימת מגמת הטיפוס בריצה ומתחילה מגמת ירידה עד לסוף המסלול (לא שאין טיפוסים קצרים…).

9.0-10.8:- יורדים בכביש ג'יפים לאפיק נחל תחמס.

10.8-11.5:- פה עזבתי את שביל הג'יפים בכדי לצוד סכין נחמדה. עליתי בשביל מאולתר צפונה על השלוחה שמצפון למפגש שביל הג'יפים עם אפיק נחל תחמס.

האילתור צפונה. מימין שלוחת הסכין שאני רוצה להמשיך עליה:

IMG_0682_600x600.jpg

11.5-12.3:- ריצת סכינים מרהיבה על סינגל ברור ונוח.

עולה על הסכין:

IMG_0683_800x600.jpg

קטע ריצה מרומם נפש:

IMG_0685.jpg

12.3-12.8:- ריצה על שביל ג'יפים עד לגבי-פרס.

גבי פרס:

IMG_0688_600x600.jpg

12.8-13.8:- ריצה מזרחה על הגדה הצפונית המצוקית בסינגל על שפת התהום וירידה לאפיק נחל פרס.

13.8-15.7:- בתחילה חוצים לגדה הדרומית של הנחל וממשיכים עם שביל ברור מאוד ומסומן מעל צוקי נחל פרס עד לראש מעלה פרס.

הערבה נפתחת כשמגיעים לראש מעלה פרס:

IMG_0690_732x600.JPG

15.7-17.2:- ירידה תלולה. בתחילה טכנית בסינגל ואחר כך בשביל לבן רחב עד לצמת הערבה והמשך לתחנת הדלק.

למפה אינטרקטיבית ולהורדת המסלול – כאן

DNS – 14/10/2017 וחוויות מסינגל זכריה

צינת בוקר של סוף הסתיו. אור הנץ-החמה. שביל יער צר. בוץ של גשם ראשון. כבר יומיים אני מצפה בכיליון עין ולב לרגע הזה. לאימון הזה. להווית ה"להיות עמוק בתוך ריצת שטח". כבר שלושה וחצי שבועות אני מצפה לחזרה לשטח. והנה אני עמוק בתוכו. 200 מטר חניה מהכביש הראשי. 200 מטר במעלה השביל הצר. אני בשטח. מתחיל נחוש את המסלול. מתחיל עם חדווה אדירה ותחושה של חופש מהסוג שאיקרוס חווה כשאך המריא לראשונה.

אולם, המציאות איננה מוכתבת על פי ציפיותינו וגחמותינו.  כבר במטרים הראשונים הרגל הימנית נעשיית כבדה עד כדי שיתוק. אמנם הטיפוס הוא מתון מאוד. גם צעדיי מתונים ומדודים ביותר. אך אני מתנשף כאילו שזה עתה סיימתי ספרינט ממושך בכוח מלא.

דואב ומותש משתי דקות של ריצה אני מבין שזה פשוט לא זה. מבולבל ומודאג אני עובר להליכה. רומן, מאמני, קולט את המצב ועוד מנסה להציל לי את האימון. תעבור לג'וג הוא אומר לי, אל תלך. דירבוניו שבימים כתיקונם מעבירים בי פרץ של מוטיבציה ואדרנלין נופלות כעת על קיר אטום. אני הולך. עדיין מתקדם במסלול אך כבר מחשב את המרחק הקצר ביותר עד למכונית חזרה. מחשב את השעה בה אתכסה שוב במיטה להשלים את תנומת הלילה החסרה לי פתאום כל-כך. חברי מסאמיט, מועדון האימון שלי, חולפים על פני. תוהים מה פני יום מיומיים.

נפשי מתפצלת לעשרות רסיסי אישיות. סכיזופרניה מוחלטת. וכל רסיס אישיות ממתיק או מרעיל, על פי דרכו ואופיו, את דיון המליאה המתהדהד במחשבותי. לאט אני מצליח לאסוף את עצמי לתלכיד תודעתי אחיד. ראשית, עכשיו אני לא מחליט החלטות הרות גורל על עתיד תחביב הריצה שלי. זה לא המקום. זה לא הזמן. שנית, אני מחליט שאני הולך עוד כמה צעדים, נותן לנשימה להרגע, נותן לשרירים את ההזדמנות לעכל מה אני הולך לעולל להם בשעה וחצי הקרובות. ואז אנסה שוב. CTRL>ALT>DEL. ריסטארט.

הפלא ופלא זה עובד. מעביר להילוך ריצה. צעדים קטנים. ידיים מסייעות במעלה השביל. צעד ועוד צעד ואני נכנס לתוך הריצה. הנפש מתרוממת. הגוף מאפשר. ואני משייט במעלה הגבעה המיוערת. מקפץ על ובין לסלעים. סינגל זכריה תמיד ידע לפנק את אורחיו. את אלו על שתי הרגליים כמו את אלו על שני הגלגליים. מוזת הריצה משתלטת עלי. שלושה שבועות זה המון זמן. אבל הנה חזרתי ואני כאן.

תמונת מסלול המרוץ בספרד עוד מקשטת את רקע מסך הסמרטפון שלי. המרוץ אמנם יתקיים רק בעוד שבועיים, אך אני כבר יודע שלא ארוץ אותו. לפחות לא השנה. כל תקופת האימונים הראשית חרבה לה על פציעה וסיבוכים נילווים. שלושה שבועות של השבתה כמעט מוחלטת בתקופה המהווה את לב ההכנה. לצאת למרוץ כשאני כל-כך לא מוכן יהיה מעשה מטופש. מעבר לסכנת הפציעה, אני לא מוצא טעם (ואם אהיה כנה אז אולי גם אומץ) להשתתף במרוץ שאיני מוכן אליו כמו שרציתי. זה לא שרק נדרשות כמה התאמות. אני פשוט לא מוכן. במקום מרתון הרים קשוח על הר המנטיראס הספרדי אסתפק בחצי מרתון הררי ב-HUMS הירושלמי. DNS ראשון. אחרי סדרת מרוצים מהם יצאתי די מרוצה.

הכנה למרוץ המהווה פריצת דרך לרץ. בין אם זה עשרה קילומטרים ראשונים ובין אם זה 100 מייל או מרוץ רב-יומי נוטף קילומטראז', היא תהליך ממושך ומורכב של בניית יכולות. לרצים בשטח ההכנה היא עוד מורכבת הרבה יותר. הרץ בשטח מתמודד עם עליות תלולות. עם מכות הירידות התלולות. עם הצורך להיות מרוכז שעות בכל צעד. עם הצורך למשטר את ניהול הריצה בבחינת צריכת נוזלים, אנרגיה ומלחים. "מישזר" יכולות שכל אחת מהן תומכת את היכולות האחרות. וללא סיגול ומקצוענות באחת, לא מתקדמים בשניה. כל זאת בונים מתוך הרמוניה עם יכולת הגוף להשתפר.

מטאפורה טובה לתקופת אימונים ממושכת היא נדנוד נדנדה. תן מכה בהרמוניה עם התדר הפנימי של הנדנדה והיא תצבור תנופה ותעלה יותר ויותר גבוה בכל מחזור. תדחוף מעט מידי והיא תיתקע. תדחוף חזק מידי והיא תצא מהרמוניה. הרעיון הכי לא מוצלח הוא לדחוף אותה שלא בתדר הפנימי שלה. תנועתה נעשיית כאוטית לחלוטין ומייד. כך הגוף המתאמן ישתפר רק עם תזמון נכון של אימונים ומינון מדויק של עומסים. אם עושים את זה נכון אז עפים די מהר. אם טועים נפצעים. גם כשעפים, ואולי דווקא אז, צריך להיזהר במיוחד. אם מתקרבים מידי לשמש שעוות הכנפיים תימס.

בניגוד לקונץ הפטנט של הנדנדה שלומדים אותו די מהר. הרי שבאימון ריצה הדבר יותר מסובך ומתעתע. כל אחד צריך ללמוד את עצמו. ולימוד אינו רק ניסוי ותהיה אלא גם ניסוי וטעיה. וכמו בנדנוד נדנדה, כשזה לא מצליח צריך להתחיל מהתחלה. פה בדיוק אני נמצא. HUMS של 21 קילומטר נראה לי אימון בוקר קליל רק לפני חודש. אולם כרגע הוא הפך להיות עבורי יעד ראוי ומכובד.

 

 

 

אלוהים לא התיישב על כסאו, טיפוס למצפה אלות, פעמיים – 6/9/17

הפעם הפוסט נכתב בעקבות חוויה עוצמתית באימון ריצה המטפס ממנחמיה שבבקעת הירדן להר-יבנאל, משם למושבה יבנאל ולנחל יבנאל. אחר כך טיפוס נוסף להר וירידה חזרה למנחמיה. סה"כ 22 קילומטר על 1000 מטר עליות של שכרון חושים.

לכאורה המרחק הוא לטווח של חצי מרתון. אבל בהרים זה לא ככה. מקובל לתת לכל  100 מטר טיפוס בשפוע משמעותי שווה ערך של קילומטר מסלול מישורי. בנוסף ריצה על סינגלים ודרכים טכניות מוסיפה עוד פאקטור שבין 0.25 ל-0.5 דרך. כך שהמסלול שיתואר כאן מתקרב לדעתי למעמס של מרתון מלא מישורי. ככה גם יצא בזמן ובמאמץ הכולל.

2.JPG
משטר הטיפוסים בריצה הפעם

במסגרת פרץ הנוסטלגיה שהתרגש עלינו בעקבות פטירתו של לאונרד כהן ז"ל, מסתובב ברשת סרטון דוקו מהופעתו בשנת 1972 בירושלים. לאונרד מפסיק שם את ההופעה בטענה שהוא אינו "מעביר את זה". הוא אינו מצליח להתרומם ולתת להופעה איזה טאצ' שהוא מרגיש שהוא חייב לקהל. "אלוהים אינו יושב על כיסאו". הוא אומר לקהל ויורד מהבמה (לאפיזודה יש סוף טוב בסופו של דבר. לאונרד מתגלח (?!), חוזר, ומופיע).

ליאונרד היה אמן, גאון, עם נשמה מורכבת. הוא לא היה מוכן לזייף. לא הונאת הקהל הטרידה אותו. הופעה בלי איזה מגע מיוחד כמוס, איננה ראויה להתרחש. אם כבר מופיעים, אז צריך להופיע נכון.

בנוסף, לאונרד הוא מיסטיקן, עם השכלה עמוקה ונרחבת. את מטפורת "כסא-האלוהים" הוא שאל מהקבלה היהודית. כשאלוהים בורא הוא יושב על כסאו. לאונרד לא מסוגל לברוא באותו הערב את יצירתו. ולכן הוא רוצה לרדת מעל הבמה.

והרי, יש ביצירה האמנותית מעין ניצוץ של בריאה. של יצירה. האמן מרחיב את התרבות ואת המציאות בה כולנו חיים ביחד ומתקשרים בה באמצעות השפה. הוא מרחיב את המושגים, את הרעיונות, את המשמעויות ואת ההקשרים. אנחנו מתבוננים. מבינים. מכילים. ומרחיבים את המציאות הקולקטיבית המשותפת לכולנו. ככה זה עם איך שואן-גוך מראה לנו איך אפשר להתבונן בלילה. ככה זה כשאי-ואי-ואי פוסק אצבע משולשת לצד צילום של מונומנט אדריכלי המשרת את "השיטה".

המדען אינו בורא. הוא חושף ידע. או יותר נכון מציע לנו ידע על בסיס תצפיות, היסקים והיקשים. אין בכוונתו ליצור יש מאין אלא להציג דברים שכבר ישנם ואולי לא הבחנו בהם. או שלא פרשנו אותם נכון. הוא עושה מלאכה חשובה מעין כמוה. אך הוא כמנקה ומטאטא את האבק והערפל שבתפיסת המציאות שלנו. האמן, כאמור, מרחיב אותה.

רגע! לא. לא. לא! ריצה למרחקים ארוכים בהרים אינה אמנות. לא לשם זורם הפוסט הזה. לא לזאת כוונתי. אולם, בהחלט יש משהו יצירתי בלרוץ למרחקים ארוכים בהרים.

file (2).jpeg
סוף הסינגל המפתיע על צלע הר יבנאל

מאותה גישה בא אלי מקס באחד מהאימונים הקבוצתיים. "כשאתה רץ – תאכל נכון ותשתה נכון" הוא אומר לי. "אפשר לסיים את המסלולים האלה, זו לא הבעיה, אבל זה גם לא העניין", כך מקס אומר. "צריך לרוץ אותם נכון". וכמובן שאני מבין למה הוא מתכוון. אנחנו יכולים לרוץ מסלול מהר וחזק ולהרגיש שפספסנו משהו, שלא עשינו נכון. ואנחנו יכולים לרוץ לאט עם קשיים ושינויים ולהרגיש שהייתה ריצה נפלאה. הנכון זה לא לסיים. הנכון זה לא למהר. הנכון זה נכון. כולם יודעים מייד מה נכון ומה לא. אבל רק אמנים גדולים יכולים לבטא את הנכון ולהציג אותו. הם לא עושים זאת במילות השיר או בקווים שהם מושחים על בד קנבס. הם מבטאים זאת רק במכלול הכולל של יצירתם. בשלם. ביצירתם הנכונה.

אם אתה רץ 100 מטר אז לרוץ נכון זה לרוץ הכי מהר שאתה יכול. אבל לרוץ נכון ריצת הרים של עשרות קילומטרים זה לנהל נכון את כוחותיך הפיזיים והנפשיים למול הדרך. לנצל את תנאי המסלול לטובתך. המסלול הוא מה שעומד מולך. הוא זה שמעכב אותך במכשוליו. עליו אתה צריך להתגבר.

באמנות הלחימה "ג'יו-ג'יטסו", הרעיון הוא לא להתנגד לכוח האויב אלא לבצע מניפולציה, באמצעות שליטה באיזון והוצאה מאיזון, ולהפוך את אנרגיית היריב נגדו. כך יכול להתייחס הרץ למרחקים ארוכים למסלול המערים מכשולים לפניו. זה לא שלוחם הג'יו ג'יטסו לא מתאמץ. אבל הוא רותם, ככל הניתן, את אנרגיית היריב אליו, ומשתמש בה לצרכי הוצאת יריבו מאיזון. כך צריך גם הרץ להתייחס אל השטח. זה לא שפתאום הוא יפסיק להזיע. אבל מתוך ריכוז וניסיון הוא יכול לרתום חלק מהמכשולים לטובתו.

הסלע שאתה צריך לטפס גבוה מידי? כנראה שאתה יכול לתת דחיפת עזרה עם הידיים. זיז אבן תקוע במורד הדרך? כנראה שאתה יכול לווסת חזרה את השליטה במהירות הירידה באמצעות התעגנות קצרה עליו. נחל שצריך לחצות ולהרטיב את הנעליים? צנן את פנייך והורד מעלה או שתיים. השטח נעשה טכני ובכל צעד יש אתגר מיכשולי חדש? הצר צעדיך ובחר לך נתיב שבו תוואי השטח פועל הכי טוב לטובתך – לך יש ריתמוס, מצא את הנתיב שמתאים לו. כמו לנדנד ילד קטן בנדנדה. יש רק דרך אחת להשקיע את אנרגיית הדחף בכדי להשיג תנופה. צריך לחבר את הכוח שלך לריתמוס של הנדנדה. כך גם בתנועה הנכונה בשטח.

זה לא עושה את העסק לקל. אבל זה עושה את העסק ליותר קל. יתרה מכך. זה עושה אותו נכון. כשאתה נכנס לזרימה הזו עם השטח, אתה מרגיש שאלוהים מתרווח לו בכסאו.

אתה יכול להתחיל את מסלול ריצת ההרים שלך, בין אם אימון ובין אם מרוץ שהתכוננת אליו חודשים, לפעמים אפילו שנים, במקום ובזמן מוגדרים. אולם מכאן זו ממלכת האי-וודאות. נכון יש לך תכנית. אולם תכנית זו סיכוייה להתממש כלשונה נמוכים ביותר. במקרה הטוב תאלץ להתאים את התכנית. במקרה הרע תגלה שהתכנית לא תאפשר לך, לאור הקשיים הלא צפויים, להשלים את המסלול. אז יהיה עליך לאמץ תכנית חדשה. לבנות תכנית תחת תנאי קושי פיזי וסטרס נפשי.

כאשר נייק והמרתוניסט הקנייתי, קיפצ'וגי, ניסו לפני מספר חודשים לרדת מתחת שעתיים במרתון הם ניסו לייצר את הריצה המוחלטת בצורתה האידאלית. בריצות השטח אנו מחפשים, ומאידך נמשכים, לעולם הפוך באופן עקרוני וקוטבי לעולם שיצרו נייק לטובת מרוץ הניסיון לשבירת השיא. אנו מחפשים את ממלכת אי-הוודאות. להתנגח בא, להתנפץ עליה, ובכל זאת לצאת ממנה נכון.

הריצה המוחלטת, בצורתה האידאלית איננה יכולה להתקיים בשטח ובהרים. שם היא מושג טהור. אכן אידיאל שיש לשאוף אליו. אולם גורמי חיכוך יפחיתו מיעילות הריצה ומהאווירה שריצת השטח מחוללת. הסכנה, המאמץ הגופני, אי-הוודאות שבמסלול שבסופו של דבר אינו מוכר, ויד המקרה שלעיתים תסטור לך ולעיתים תדחוף אותך ברכות מסייעת.

הגרף הזה, ממרוץ ה-UTMB בשבוע שעבר, מסביר את כל היבטי ה"לרוץ נכון":-

ככ.jpg

ציר ה-X הוא מספר הקילומטרים שבמרוץ ה-UTMB. מרוץ האולטרה השנתי שסובב את הההר הגבוה באירופה, הוא המון-בלאן. זהו אולי מרוץ השטח המפורסם בעולם. ציר ה-Y מראה כמה רצים יש בכל מקום בדרך. בזמן הנתון בו העתקתי את הגרף, 3 רצים עשו כבר 140 קילומטרים מתוך 166. כ-1500 רצים נמצאים סביב ה-85 קילומטרים.

שני הרצים שיסיימו ראשונים ניצחו כבר בעבר את המרוץ הזה, כל אחד פעמיים. אי הוודאויות שלהם במרוץ הזה הם די מינוריות. מזג האוויר יכול להפתיע. היבטים פיזיולוגיים יכולים לצוץ. אולם את השטח הם מכירים היטב והם מוכנים אליו, אליו ול'גחמותיו'. הם מחפשים את ה-'UTMB' האידיאלי.

וכאן הדבר היפה ביותר שיש במרוצי השטח. בדבוקה הקידמית יש רצים מהמוכשרים שדרכו אי פעם על האדמה. אולם יש בהם ש'דפקו' את המרוץ הנוכחי ועשו בו שגיאות גסות. הם יסיימו את המרוץ בחצי מהזמן של הרץ הממוצע. אך הם ירגישו תיסכול ואכזבה. ולעומתם במרכז הדבוקה, יש רצים שעושים את ריצת חייהם. ממצים את יכולותיהם למול השטח ויוצרים יצירה מופלאה. המרוץ שלהם רחוק מלהראות ומלהיות אידיאלי. אולם לא לשם כך הם זינקו אליו. עבורם, אלוהים התרווח באותו יום על כסאו.

והנה אני באמצע העליה למצפה אלות. בקעת הירדן נצבעת באצבעות אור אדומות המבצבצות מעל רמת-עג'לון הירדנית ומפלחות למטה את האובך השחור. זה עתה יצאתי מהקניון הבזלתי שבואדי א-רג'ם. ואדי צר מאוד עם קירות שחורים מתנשאים. יריץ לסרוגין. עם שפע של סולמות ויתדות שהופכים את התנועה בו לזורמת. מתוך הריכוז והחדווה לא שמתי לב למאמץ שנדרש בכדי לטפס 250 מטר.

מבט קדימה ואני רואה את חציה השני של העליה. שיפוע של כמעט 30 אחוז על פני קילומטר בסינגל דרדרתי שעולה ישר למעלה. התנועה היא איטית. תשומת הלב היא לאחיזה אחיזה אחיזה. לא להידרדר למטה. ואז כשאני מבחין בלהב הלבנה המסתובבת ומבין שהגעתי למטע טורבינות הרוח, אני מבין שהשלמתי את העליה הראשונה במסלול.

משם ריצת נפח על שלוחת הר יבנאל. אחר כך ירידה תלולה לאימון סיבולת הארבע ראשי בשיכוך ירידות. הנה מחצית הדרך. אני ממלא מים במכולת ביבנאל. ועושה את הניסוי שיעדתי להפעם. אני שותה בקבוק קולה קרה וצוננת. רצים רבים מהללים ומשבחים את השפעת הקולה על הריצה למרחקים ארוכים. הרעיון שלהכניס פצצת אוויר מוגז לקיבה שלי לא נראה לי הגיוני. אבל לנסות תמיד מותר.

לא. עוד מעט יסתבר לי שאלוהים לא התיישב באותו היום על כסאו לכבודי. בכלל אני מתחיל לחשוד שהוא לא מתעניין במיוחד במה שקורה לי.

אני יוצא מהמושבה יבנאל לתוך ערוץ נחל יבנאל. זה אמור להיות קטע נפחי מהיר ונוח. קטע שבו אני משפר את הזמן הממוצע של הריצה שלי. אבל החום קופח ומטפס. הדורבן בעקב שלי מתעורר ומכאיב. והכי גרוע מתפתח לי כאב צד בטני בכל פעם שהדופק מטפס קצת. לצערי אני מאט. רץ והולך לסירוגין. משמר כוחות גוף ונפש להמשך המסלול.

הגעתי לעליה הסופית. אני איטי להחריד. מנהל דופק. נח לעת מצוא. אבל מתקדם. מתקדם למעלה בעצלתיים. כל מאתיים מטר יוצא שביל המתפצל שמאלה למטה אל מנחמיה הנשקפת לי ירוקה וקרירה שם הרחק בשיפולי ההר. שם מסתיים ממילא המסלול. הפיתוי לחתוך את האימון הוא אדיר. הקול הפנימי לחדול את הטירוף הזה מגביר נחישותו ומשפר את טיעוניו שנראים כל כך צודקים ומוצקים. עשיתי כבר 90% מהוראות המאמן. אולם אני יודע שברגע שאפנה מטה, כל העקה תיעלם. זהו. זה יסתיים די מידית. ואז תבוא החרטה על אי השלמת המשימה שעל הפרק. אין לי סיבה להפסיק. אני לא מיובש. חם לי אך אין לי שום סימן שהגוף נכנס להתחממות בלתי מבוקרת של מכת חום. הכאב בעקב הוא בן חלוף. אי נוחות מוגזמת על פציעה פשוטה יחסית. הכאב בצד הבטן כבר נעלם בתחילת העליה. אני ממשיך לטפס ואפילו מתאושש קצת. משבר המוטיווציה חלף.

והנה העליה מסתיימת. פה מתחילה הפתעה מרהיבה. אני נכנס לסינגל אופקי וטכני ברוחב חצי מטר על סף תהום שממנו נשקפת כל דרומה של הכנרת. העקה מתאדה במהירות. אני עדיין איטי בגלל הכאב בעקב. אכן אלוהים לא התיישב היום על כסאו לכבודי. אבל אני מרגיש, שלאור הנסיבות עשיתי נכון.

למדתי שמרשמלו וקולה הם אאוט עבורי. לעומת זאת, ההתמדה באימונים מניבה פירות. הניטור של המסלול והאפליקציה המנתחת אותו, כמו גם ההרגשה, מראים לי שאני מתחזק. הרגליים ספגו 1000 מטר של ירידות בצורה טובה מתמיד. יש לי כוח לרוץ עוד. למעשה אני רוצה לרוץ את הקילומטר הנוסף ששמתי לי לשחרור בהליכה עד לאוטו. שוב המשמעת מרסנת אותי. אני מתחיל לחשוב על ה 28/1500 שממתינים לי בהרי ירושלים בעוד יומיים ועובר להליכת שחרור.

המסלול:-

1.JPG

להדמיה תלת מימדית

למפה אינטרקטיבית והורדת המסלול

בין כוכב הירדן לבין רמת סירין – 23/8/17

שעת בוקר מוקדמת. חום אוגוסט של בקעת הירדן כבר מתחיל להכביד. אני במעלה נחל על ספק דרדרת טוף ספק שביל חזירים. השיפוע מעל עשרים אחוז. איפשהו מסתיימת לה השעה הראשונה בריצה הזו. משהו כמו ארבעה קילומטר לתוך המסלול. למעלה כבר רואים את המצודה הצלבנית העתיקה. היא כוכב הירדן. מאחורי נופי בקעת הירדן ושדות קיבוץ גשר מהם התחלתי את הטיפוס.

file1.jpeg
המצודה הצלבנית בכוכב הירדן. עוד רגע אני שם. 

על העליה הזו פינטזתי כבר למעלה משבוע. דמיינתי איך אראה את השיפועים. דמיינתי את מוקשי התודעה הצפויים לי על כל שעל במעלה המפרך. איך אתפתה לחשוב שבראש המעלה הקרוב הכל נגמר ואתבדה, וכך יהיה גם אחרי המעלה הבא שיתגלה מעליו ואחרי זה שמאחריו. הסימולציה הזו עוזרת לי. ברור לי מה לפני. ובנחישות מהולה בהנאה אני גומא את הדרך למעלה עד לחצר המבצר.

file2.jpeg
משם למטה התחלנו

משם אני יוצא לרמת כוכב הירדן. מתחיל בריצה חופשית מישורית שמאפשרת לי לצבור כמה קילומטרים מהירים. אני אמור לסיים עם 19 קילומטרים ולהשלים 850 מטר טיפוס. כך רומן מאמני גזר עלי. אני לא מתחרה כרגע כנגד שום דבר. אבל אני בהחלט רוצה לראות קצב של מעל 5 קמ"ש. הקצב הנדרש לי במרוץ המטרה במאנטירס ורטיקל על-מנת לעמוד בזמני ה-cutoff של התחנות בדרך. זה מה שמעסיק אותי עכשיו. לנצל את השטח הנוח לריצה מהירה יחסית.

עוד כמה שדות ואני נכנס לשביל צר ותלול שיורד מטה לנחל תבור באופן חד וטכני. גם כאן אני מאוד מחודד. שיננתי את המסלול הזה. אני יודע מה ממתין לי מעבר לפינה. מרוכז אני מכתיב לעצמי את הקצב ואת עבודת הרגליים שאותם אני מתרגל כאן. גם כאן, הסימולציה המקדימה, מקנה נחישות וכוח התמדה ומחזקת את הרוח למול תלאות הדרך והחום הגובר.

זהו. אני למטה. בערוץ נחל תבור. הערוץ מלא במים ואני לרגע מהרהר בלצנן קצת את הגוף. אבל הטיפוס הבא קורא לי. טעות. הטמפרטורות שיכולתי להשיל מעלי היו עוזרות לי בפני הצרות לבוא. לקח – אם חם לך – צנן את עצמך בכל הזדמנות.

מכאן כבר לא תכננתי. יש לי טיפוס בסיוע מקלות הליכה על שביל לבן לרמת סירין. אחר כך ירידה ממושכת לקיבוץ גשר. שבעה קילומטרים לסיומת. קצת יותר משעה. משום מה חשבתי שאם אסיים היטב עד הלום כל היתר כבר יהיה בבחינת ריצת שחרור לסיום. האמנם? בריצות השטח למרחקים ארוכים זה אף פעם לא נגמר לפני שזה באמת נגמר. שכחתי את זה. וסטירת הלחי המצלצלת לא איחרה לבוא.

באמצע הטיפוס לרמת סירין הטמפרטורה כבר נושקת לארבעים מעלות. לתחושתי הקצב נפל פלאים (מה שבפועל לא היה נכון בכלל). הדופק לעומתו בשמיים. אין ספק שאני לא מיובש. מאזן הנוזלים שלי בוודאות בסדר גמור. שתיתי היטב. אולם חשש כבד מתחיל לחלחל שאולי אני בתהליך של כניסה למצב של מכת-חום. תשע בבוקר. בקעת הירדן. הדופק בשמיים. כך גם המשך הדרך שם למעלה, גם קיצה בשמיים. נחלי זיעה ניגרים ממני. נדמה לי אפילו, שמבעד לשרעפי המאמץ, אף נדרתי שם נדרים שזו היא ריצת השטח האחרונה שלי אי פעם.

אני נעמד. הדופק צונח לנורמל. אין לי שום סיבה רציונלית לחשוב שאני אכן מוכה חום. אבל המאמץ והחום הרובץ עלי יוצרים אצלי חרדה מסוימת. אני שוקל את האפשרויות תוך ניסיון לנטרל את מועקת הספק החרדתית שמחלחלת לי למחשבה. לרדת לערוץ נחל תבור ולצאת איתו לקיבוץ גשר זו האפשרות הבטוחה ביותר. אולם אין צורך לנקוט בצעד כל כך דרסטי. אני מחליט לוותר על הקצבים, לוותר על בקרת הזמנים, ולעלות לאט יותר ומתון יותר למעלה.

ההחלטה נוסכת בי ביטחון מחודש. יש לי תכנית סבירה. עוד שעה וחצי ואני במעדניה הקרירה של קיבוץ גשר. כך, מאושש מנטלית, אני מנסה לינוק מיים מהשקית. כלום. אין לי יותר מים. איך זה יכול להיות אני תוהה? אבל חישוב מהיר מגלה שאני אכן צורך 0.75 ליטר לשעה והגיע הזמן לסיים את שני הליטרים וחצי שסחבתי איתי.

בשבועות האחרונים מילאתי לעצמי קצת יותר משני ליטרים לריצות וזה איפשר לי ספייר ומרווח ביטחון. אבל התרגלתי למלא את הכמות הזו בלי לתכנן יותר מידי. נפח האימונים עלה. הזמנים בשטח התארכו והלכו, והנה אין לי מיים.

שוב אני מבצע הערכת מצב לאור תמונת המצב המתעכרת. החלטה ראשונה שלי היא שהגעה למים היא היעד העליון כרגע וכל יתר יעדי האימון נשכחים בשלב זה ומושמים בצד. אני באימון. שום נטילת סיכון בנושא מים תחת עומס החום של קיץ בבקעת הירדן איננה יכולה להיות מוצדקת.

איך מגיעים למים? שוב קיימת האפשרות לרדת לנחל תבור ולצאת לקיבוץ גשר במסלול ירידה קל יחסית. משהו כמו שעה וחצי עד ללגימת המיים הראשונה. אותו זמן צפוי לי אם אמשיך את המסלול המתוכנן רק שהקושי עם הצורך לסיים את העליה שלפני יגביר את ההתייבשות.

אולם יש פתרון טוב יותר. במרחק של שני קילומטרים קדימה, קצת מחוץ למסלול, יש את מאגר סירין החדש שמעלים אליו מים בכוח אנרגיית הרוח. לידו יש זולת חקלאים. ובפעם האחרונה שהייתי שם מצאנו בה כיור פתוח עם מים זורמים. אם השתנו פני הדברים אוכל להמשיך כגיבוי למטמנה הפעילה שבמורד ההר עוד קילומטר משם.

זו התכנית החדשה. איתה אני יוצא לדרך. מקפיד על הליכה מתונה ולא מאומצת. מנסה לשמור על קווי גובה ולהימנע מטיפוסים מיותרים כשאפשר.

עוד קילומטר לכוון המאגר ואני מתקרב לקבוצת פועלים שעמלה בשדה מצהיב. אני מקבל מהם המון סימפטיה. אבל גם מיים קרים כמלוא חפצי.

מלא במים. חמש מאות מטר לצד המסלול. ששה קילומטרים לסיום המתוכנן. אני מתחיל לרוץ שוב. מספר בריכות פתוחות של מערך ההשקיה מאפשרות לי להתרענן. רוח מתחילה. ואפילו עננות מפזרת את קרינת השמש. החדווה שפעמה בי בראשיתה של הריצה, תוך כדי הטיפוס למצודה חוזרת. עליצות מהולה בהנאה מנופי הבקעה ממרום רמת סירין ששוב יש לי את הכוחות להבחין בהם.

תום המסלול אך לא הסיפור. אני מסיים על שער נעול בצד הרחוק של קיבוץ גשר. לא יכול לעבור את גדר הקיבוץ שהיא מבוצרת בסדר גודל של גדר ההפרדה. אמנם סיימתי את הריצה. אבל צריך להגיע אל האוטו שנמצא חמש מאות מטר ממני בקו אווירי. אני מתחיל להקיף לאורך הגדר. נאלץ להזדחל על גחוני מתחת לגדר תייל ישנה שניצבת לגדר החדשה. להזדחל לתוך בית הקברות של הקיבוץ. אני תשוש, רטוב מזיעה, זוחל על הבטן בחול. החול עצמו נדבק אל הזיעה ומייצר אפקט שיוף של נייר זכוכית על עורי. מעלי גדר תייל. לפני קבר ישן. בקעת הירדן. 40 מעלות בצל. אני מאושר. לך תסביר זאת.

בין "בכי לנהי" שלי על הקשיים ועל הדרך, סיימו בהצלחה, שלושה מחברי קבוצת Summit מרוץ אכזר במיוחד באלפים הצרפתיים, למרחק 85 קמ' בשבילי הרים קשוחים עם 6000 מטר טיפוסים לאורכם. לילך, גבי ומושיק – כל הכבוד!

המסלול:

1.JPG

למפה אינטרקטיבית והורדת המסלול – כאן

המסלול בניקוד ITRA 1.18 ובפאקטור RUND+ 1.51.

סיזיפוס – עין גב – 27/07/17

"סיבולת ורטיקלית והתמחות ספיציפית", כך צובע רומן, המאמן שלי מ-Summit, בצבעים בהירים, עליזים ומטושטשים, את מה שנראה כמו סדנאת הכנה פנימית בגיהינום, לקראת קבלתו של סיזיפוס בחזרה אל השאול. ואני הוא שפן הניסיונות של האדס, אל השאול, במציאת המינון האופטימלי במסלול טיפוס שמצד אחד יפיח תקווה בליבו של סיזיפוס המתחדש, ומצד שני לא יאפשר לו ממש להגיע למעלה לפסגה. זוהי, בעיני, מטפורה ראויה לחבילת האימונים שלי בשבועות הקרובות.

המנטיראס ורטיקל מתקרב. וככל שאני בוהה במסלול יותר ויותר מתחוור לי שנכנסתי למרוץ ברף שהוא דרגה אחת מעל מה שציפיתי שיהיה לי בשלב הבא בסולם המרוצים. 44 קילומטרים שברובם הם סינגלים הרריים טכניים בשיפועים חריפים, הן בעליות והן בירידות. ההפתעה באה מניתוח הדרך ומידת "ההרריות" של המסלול.

היעד שלי במרוץ זה הוא פשוט – לסיים בתוך חלון הזמנים המוגדר של המרוץ – כלומר תוך 10 שעות.

לאגודה הבין לאומית למירוצי שבילים ה-ITRA, יש דירוג למידת ה"הרריות" של מרוצים. מדובר בסולם מ 1-12 שמבוסס על מידת הטיפוס לקילומטר. ה-OCC, מקצה מון-בלאן ל-53 קמ' מקבל שם את הניקוד 8. המקצה שלי במנטיראס מקבל את הניקוד 9.

לא זאת בלבד. ה-ITRA גם מנקדים דירוג לכל רץ על פי מירוצים קודמים ומחשבים על-סמך השוואת תוצאות את הניקוד המצופה מאלה שיעמדו בזמני החדילה המוגדרים למרוץ. גם כאן, התמונה אינה ורודה. על סמך סובב טוסקנה, חסרים לי כמה נקודות.

לא המרחק של המנטיראס (44) מעורר בי יראה, גם לא הפרשי הגבהים במסלול (3000). זמני החידלון מחייבים את המשתתפים לעבור את המסלול בקצב ממוצע של 5 קמ"ש. מי שלא יעמוד בזמנים אלה בתחנות המוצבות בשליש ובשני-שליש הדרך יוכרז כרץ שלא סיים את המרוץ. זוהי המגבלה המרכזית שלי כרגע.

העליות אינן מהוות מכשול עבורי. למעט כמות העליות החריגה שאותה בתהליך אימון יסף רגיל אוכל לצבור. עקב אכילס שלי הוא מהירות הריצה בירידות. כאן המפתח לעמידה בלוחות הזמנים. אני מניח שאשתפר בזה, אבל כנראה שלא תהיה מהפיכה. ומכאן שבשטח אקווה לתנאים יותר טובים מאשר אני מנתח מהשיפועים, שה"יריצות" של המסלול תהיה טובה מאשר זו שאני מדמיין כרגע או מנתח מן הסרטים והתמונות ממרוצי מנטיראס בעבר. אין ספק שבמרבית הדרך אהיה איטי מ-5 קמ"ש. אולם בקטעי קישור שטוחים יחסית אוכל אולי לטפל בממוצע ההתקדמות ולשפרו.

כך כמו סיזיפוס, המנטיראס עדיין נראה לי כאפשרי. ולכן אני מתחיל לגלגל את עצמי במעלה ההר. מתוך תקווה גדולה.

מבין ההכנות הראשוניות למירוץ הזה ביצעתי מסלול אימון בעין-גב. רומן רושם לי מרשם, מזה אני רוקח ותופר מסלול הולם. הרעיון היה לטפס לרמת הגולן מהכנרת דרך קרן עין-גב. להמשיך למעלה עד לסף מישורי הרמה. להקיף דרומה את אגן הניקוז של נחל עין-גב, ואז דרך שביל הג'יפים המתפתל לסוסיתא לרדת חזרה לכנרת.

המסלול הוא של 17.5 קמ' וצובר 650 מטר טיפוס. מרבית הטיפוס מבוצעת בקטע הראשון של המסלול בעליה לקרן עין גב. ניקוד ITRA – 0.96. תיקון פאקטור שטח RunD+ – 1.25 (ראה לשונית תוכן מסלולים להסבר על שיטת הניקוד).

20292797_10212248076010829_8955263479620794500_n.jpg
קרן עין גב
20294513_10212248076130832_6838941591588424535_n.jpg
שביל הסרפנטינות הישן שיורד מהסוסיתא
20375829_10212248080250935_5242565049289300568_n.jpg
קרן עין גב מהסוסיתא

להורדת המסלול – כאן

זכרונות מנורבגיה – טרולטונגה, סקאלה, רומסדאלסלאגן – 30/7-3/8

אם לא היינו מתמכרים לאחרונה לריצות ההרים, סביר להניח שבחופשה זו, היינו רצים בבוקר באיזה פארק, או על איזה חוף או סתם על מסילה במלון לפני שמתחיל היום. אולם אחת שהתמכרנו, עולם חדש של אפשרויות נפתח בפנינו. נרוץ את הטיולים שבמילא נעשה. נבחר מסלולים ארוכים יותר, תלולים יותר. נשלב.

ו"שבעה ימים אביב בשנה וסגריר וגשמים כל היתר." כך הרי כבר הייתה שרה חווה אלברשטיין לנורבגיה,,, בעולם אפשרי מקביל וקרוב, שבו לאה גולדברג היא משוררת נורבגית. ואכן אוגוסט בנורבגיה הוא סוג של אביב לקייץ שלעולם לא יגיע. עובדה זו, במימדיה הפרקטיים הבנאליים, חייבה אותנו לרוץ ב-3 שכבות, לנהל חשיפה לקור ולרטיבות הגשם, להתמודד עם בוץ, משבי רוח מקפיאים ועם ריצה בשלג.

מעוקצה ומדובשה. ארץ שבה המאניה דיפרסיה מובניית פנימה וטבועה בתוכה עמוק. מצד אחד האפור של כיסוי העננים התמידי, חשרת עבים המכבידה על הנפש, ועמה טפטוף אינסופי קר, שמש נמוכה לאורך שעות ממירה את ההתפעלות הראשונית למלנכוליה על מותו של יום. אך שבעוד שבארצנו השקיעה היא מרהיבה, אדומה, זוהרת ומיידית, הרי שבנורבגיה השקיעות מתארכות וכמעט לעולם אינן מסתיימות. ומצד שני הרי זה גן-עדן. שפע מפלים נוטפים מן ההרים בשרשראות של מפלים רהבתניים, קירות הפיורדים סוגרים מכל עבר ועוטפים אותך בבטחון מוצק. וכל הירוק הנדיב הזה.

טרולטונגה

1.jpg

הטרולים, קווים לדמותם:- טיפשים, מכוערים, חזקים, חסרי פרופורציות גוף – אף ארוך, כרס נדיבה, מלוכלכים ושעירים. הטרול אינו רע מטבעו, אולם הוא בלתי צפוי ובלתי מובן. אם הם נחשפים לשמש אזי הם הופכים לסלע. בנורבגיה טרולים נמצאים בכל מקום. לא רק בחנויות המזכרות, כל גינה שתכבד את בעליה תכיל פסלון של טרול, גני המשחקים משופעים בהם. מיתולוגיה סקאנדינבית במיטבה שיונקת את שורשיה עוד מטרם עידן הנצרות באזור.

המסלול לטרולטונגה נבחר על-ידינו כיוון שבכל שאילתא כללית בגוגל אודות מסלולי טיול בנורבגיה צצה התמונה היפיפיה של לשון הסלע הנישאת 700 מטר מעל הפיורד.

download.png
טרולטונגה –  Trolltunga

המסלול לטרולטונגה הוא מסלול של 13.5 קמ לכל כוון (סה"כ 27 קמ'). ממגרש החניה מטפסים כ-1000 מ', במשך כ-5.5 קמ' למישור שמעל הפיורד ומשם בדרך מישורית יחסית ממשיכים עד לאתר עצמו.

3.JPeG

להורדת מסלול – כאן

סקאלה

את הסקאלה בחרנו בגלל הטיפוס המאתגר. פסגת הסקאלה מאפשרת טיפוס רצוף של 1800 מטר מגובה הפיורד ועד לפסגת הסקאלה. זהו הטיפוס רצוף התלול ביותר והגובה ביותר בנורבגיה. אמנם הפסגה הגבוהה ביותר מתנשאת לכ-2500 מטר אולם הדרך אליה לא נעשית בעליה אחת רציפה. אמנם זוהי פסגה צנועה למדי במונחים אלפיניים, אולם בתנאים השוררים בנורבגיה תנאי מזג האוויר – טמפרטורה, רוחות, שלג – משתווים לנמצא בפסגות אלפיניות גבוהות הרבה יותר.

פסגת הסקאלה ביום סגריר איננה מסגירה את היופי הצפוי לאלו שיגיעו במזג אוויר בהיר יותר מזה שאנו ביקרנו בו. אולם גם עמידה על שפת התהום המעורפל תרגש כל לב.

4.jpg
פסגת הסקאלה – Skala

הטיפוס דרש מאיתנו להתמודד עם משטחי שלג, רוחות עזות וקרות, גשם ותנאי שטח טרשיים קשים בטיפוס הסופי לפסגה. הנוף פיצה על הכל.

5.jpg

שוב טיול הלוך חזור שכולל 1800 מטר טיפוס וכ-16 קמ'.

7.JPG

להורדת מסלול – כאן

רומסדאלסלאגן

לעיירה אנדלסאן הגענו במיוחד על מנת לבצע את המסלול הזה. כל שנכתב אודותיו, התקיים. טיפוס מאתגר, סכין ארוכה מעל הפיורדים, קטעים טכניים, ירידות בשיפועים מכובדים. אולם מה שלא ידענו מראש שעל הפסגה האחרונה בשרשרת, התקיים באותו יום קונצרט רוק חינמי לרווחת תושבי אנדלסאן. המוני בית נורווגיה, זקנים נשים וטף, טיפסו 1200 מטר על פני 3 קמ' כדי להשתתף בקונצרט, כך בעל כורחנו נקלענו למול צעדת ענק מזדנבת בתוך נופי בראשית.

זהו מסלול של 10.5 קמ' ו-850 מ' טיפוס. עיקר הטיפוס בחמשת הקילומטרים הראשונים. לאחר מכן נעים על סכין ארוכה ומסיימים בירידה תלולה לאנדלסאן. המסלול אינו מעגלי ויש הסעות מאורגנות בתשלום של אוטובוסים מהעיירה לנקודת תחילת המסלול.

8
רומסדאלסלאגן – Romsdalseggen

מסלול הטיול – כאן

9.JPG

להמשיך לקרוא

אינך יכול לרוץ את אותו המסלול פעמיים – שבוע ללא ריצה

קצת יומן מריר… קצת פילוסופיה בגרוש… ועוד קצת מחקרים מעניינים שצצו לאחרונה. אפשר לדלג בין הנספחים.

יומן

מה שמרבית הרצים לא מספרים לכם זה את הסיפור שאספר עכשיו. העולם הסודי, האפל והחשוך של הרצים. תרצו:- הדארק-נט של הריצות למרחקים הארוכים. הדברים שאנו מכסים. שאיננו מספרים. הפציעות.

כולם מדברים על הישגים. על התקדמות. על תקרות זכוכית ששברו. את הפציעות שבין לבין אנו לרוב מטטאים מתחת לשטיח. שומרים בחוג מצומצם של שותפי סוד.

כשאנו נפצעים, אנו יודעים שעשינו משהו לא נכון. שהתעללנו בגוף שלנו. שדחפנו מעבר לאפשר. קשה לנו להודות בכך. בעיקר בפני עצמנו. למי שלא בקיא בעולם הריצה:- רובם המכריע של הרצים הפעילים נפצע. מעטים יודו בכך בפני עצמם בדיעבד. מעטים מהם יספרו את זה בפורום רחב.

אחת הרעות חולות בריצה היא העובדה שמערכת הלב ריאה מתקדמת ומשתפרת באופן מהיר ביותר. השרירים קצת פחות, הגידים, הרצועות והסחוס – הרבה הרבה פחות. ופתאום הלב והשרירים מאפשרים לנו לעשות הרבה יותר מקודם. אך המערכות התומכות מאחור עדיין לא שם.

כל רץ בוגר לומד זאת. כל רץ בוגר שומר על משמעת קפדנית של עומס מדורג. כזה שמאפשר לכל הגוף להתקדם מבלי להותיר "עקבי אכילס" מאחור.

אבל… ראיתם פעם רץ בוגר? צריך משהו מן הילד הקטן בשביל להשכים בבוקר בכדי לפזז על ההרים. והילד הקטן הזה דוחף אותנו לעשות דברים שפשוט עדיין איננו מסוגלים לעשות.

ראשית, ה"פלאנטר פשיאטיס" שהתחיל לבצבץ לו כשהוספתי מנות נכבדות של טיפוס אנכי, אותו כאב טורדני בעקב בפסיעות הראשונות על הבוקר. שנעלם לאחר כמה צעדים ונשכח להמשך היום, ושבטח נעלם כשעוברים לריצה:- הרים פתאום ראש והעביר אותי לצליעה. זוהי פציעה פשוטה יחסית. לרוב חולפת. אבל כואבת במידה לא פרופורציונלית לנזק האמיתי שיש בעקב.

שנית, בשישי האחרון, ממש עם "הפצעת" החמה, "נפצעתי".

ממש בסוף העליה בסינגל הצינור שמתוח בין גשר רפאים לבין עין קובי, בסוף אימון ריצת לילה מלהיב ואינטנסיבי, מתחתי את שריר התאומים ברגל השניה.

העלייה בצינור נראתה לי פתאום פשוטה. הצלחתי לייצר דחף שלא מוכר לי בניתורים על מדרגות הסלע. בקטעים השטוחים יחסית שבין המדורנות התלולים, שמנוצלים תמיד עד תום לשם הסדרת הנשימה, הצלחתי לייצר ריצה יעילה. ואז הקטע האחרון בסינגל לפני השביל הלבן שחוצה אותו, במדרון החול הסוחף לאחור. ניסיתי לייצר איזו הכלאה בין סגנון ריצה של לטאה שרצה על המיים לבין ניתורי יעל… ממש בצעד האחרון הגיעה מתיחה כואבת לשריר התאומים.

אפשר ללכת. אפשר לעלות ולרדת מדרגות. אבל תנועת ההצלפה של הרגל בזמן ריצה, אותה הדחיפה שכרית הרגל נותנת לאדמה ממש לפני שהיא עוזבת אותה, מאוד לא נעימה לי בלשון המעטה.

מעז הרים צעירה ומתלהבת הפכתי לתייש מותש, דואב וצולע.

אז לקחתי שבוע הפסקה. והערב ארוץ ריצת גישוש. המקומות עדיין קצת רגישים. אבל אני מאמין בהתאוששות דינמית. התאוששות דינמית היא המונח המפוצץ שנותן לנו תירוץ טוב להיות פעילים גם כשאנו פצועים. משם והלאה נשתדל להיזהר בעצימות.

מרוץ המאנטירס ורטיקל ממתין לי בסוף אוקטובר. ללא ספק, זה אמור להיות המאמץ הגדול ביותר בתחום הריצה שאעשה עד-כה. תוכנית האימונים אליו לחוצה וללא מרווחים למנוחות ושיקום. סיום מוצלח של מרוץ זה נראה כרגע רחוק מאוד. מאוד מאוד רחוק. אבל! צריך לזכור, שמרוצים שנראים בהישג יד פשוט אינם מצדיקים את הזינוק אליהם.

נקווה לטוב.

בואטיוס מאנליוס סרווינוס אניקיוס שחי באזור 500 לספירה, היה משכיל מיוחס ועשיר מרומא. הוא הואשם בבגידה על-ידי מלך האוסטרוגוטים, מלך השבט שכבש את איטליה ולמעשה החריב את האימפריה הרומית המערבית.

בזמן המתינו לביצוע גזר דין המוות, כתב בואטיוס את היצירה הפילוסופית הגדולה האחרונה של העולם העתיק, "נחמת הפילוסופיה". אז גם אני מתנחם בה גם קצת בעצמי בזמן הפנוי שניתן לי.

אינך יכול לרוץ את אותו המסלול פעמיים.

אז קצת פילוסופיה

מלשון הרקליטוס:- "אינך שוחה באותו הנהר פעמיים".

לאוזן שקיבלה חינוך מערבי פורמלי זה נשמע מאוד הגיוני. בנהר יש מיים, המיים זורמים, הנהר משתנה. אינך נכנס לאותו הנהר פעמיים. ועוד בהפוך על הפוך… גם אתה משתנה, לא אותו אתה שוחה בלא אותו נהר. 'עמוק אחי'. הרקליטוס הזה נשמע מה זה מגניב.

אבל אז נתקלים בעוד "אמרות" של הרקליטוס. והגבות מתחילות לעלות לאיטן כלפי מעלה. יחד איתן נשמטת השפה התחתונה כלפי מטה.

הפקפוק המערבי, הרציונאלי, של ההדיוטות, בהרקליטוס, מתחיל כשנתקלים ב:-"הכל הופך לאש, ומן האש הכל נוצר." או-קיי, שמענו, הרקליטוס היה יווני… הללו האמינו בארבעה יסודות… התקדמנו מאז… לא נורא…

אנחנו מחפשים הרי פילוסופיה קלילה, מובנת. אחת כזו שאם תפסת את הפרנציפ אתה יכול לזמר בה כבעל בית, להיעשות ידען מופלג בזכות עצמך, שביכולתך לתרום, מייד, לפרוייקט האנושי הכביר של להבין מי אנו, ולהציע לאן פנינו.

לכן כשהרקליטוס כותב:- "היינו הך הם, החי והמת, והער והישן, והצעיר והזקן, שהרי אלה נהפכים והריהם הללו, והללו שוב נהפכים לאלה". פה בדיוק הוא שובר אותנו. אנו יכולים להעמיק ולנסות להבין למה ה"גבר" מתכוון. אולי בכוון של:- אין מהות מתקיימת אלא בזכות יחס הניגוד לדבר מה הפוך לה. מושג ה"קשה", לא יכול היה להיות קיים ללא מושג ה"רך". וכבר שר שלום את השיר:- "אומרים שבלי חושך אין אור".

או-קיי יש פה דברים יותר עמוקים. קצת יותר קשה להבין. ובכלל הרקליטוס מתכתב עם פילוסופים אחרים בני דורו. לא ניתן להתחיל להבין את הויכוח שלו איתם מבלי לדעת מה הם עצמם אמרו.

ומי שטרם נפרד מהרקליטוס. הרי מגיע הפראגמנט הבא שלו, פראגמנט שהותיר גם פרשנים מומחים חסרי אונים:- "זמן הוא ילד משחק, משחק בפסיפסין, של ילד המלוכה".

ביי- ביי הרקליטוס.

או שרגע… אולי ננסה עוד פעם…

WTF הרקליטוס? אולי ליוונים היה משהו יותר טוב לעשן ממה שיש במחוזותינו?

בואו נשאל רגע את השאלה מהו עצם? מהו אובייקט? זוהי אחת השאלות העתיקות ביותר ששואל האדם החושב. תשובות וטיעונים בנושא זה נקראים:- "מטאפיזיקה". המטאפיזיקה היא תורת היש.

שאלתם פעם את עצמכם מהו הקיים? מהו היש? מהו אובייקט? זה נראה לחלוטין טריוויאלי. אולם המחלוקת בנושא זה, בין טובי המוחות של האנושות, ניטשה למשך יותר מאלפיים שנה.

ואם אתם מסרבים להתעמק בשאלה זו, מן הסתם, יש לכם שכל בריא. השכל החולני נמשך כמו פרפר לאש, לעסוק בסוגיה זו. להתנפץ עליה בתסכול ובחוסר אונים. להיטלטל בין האפשרויות השונות ולהיווכח איך בכל אחת מהן יש סתירה לוגית.

מי שילך לקיצוניות שגורסת שעצם הוא אובייקט ממשי בלתי משתנה יאלץ להתמודד עם שאלות כמו:- האם האוניה, שעם השנים הוחלפו כל מרכיביה, פה קורה, שם משטח, עד שאין שוב אף רכיב מקורי בה, היא אמנם אותה האניה?

מי שילך עם התשובה השלילית לשאלה הנ"ל עד הסוף ישלול את עצם קיום העצם הממשי. כמו הרקליטוס.

מי שישיב שכן – זו אותה אוניה. אז הוא צריך להסביר מה עושה את האניה שאין עוד אטום אחד מקורי בה לאותה אניה. הרי בעליל אין זה דבר ממשי בר-קיימא במציאות.

אז מהו עצם? הרי נהר הירדן עומד לנו שם כנהר גם הרבה אחרי שהפסיקו לזרום בו מיים. והרי נהר הירדן הוא אובייקט. אז איך יתכן שאינו אובייקט?

יש שיאמרו שעצם אינו אובייקט ממשי במציאות. אלא שעצם הוא מהות:- הנהר הוא כל מה שהנהר היה, הווה ויהיה, הוא אוצר בתוכו את כל מצביו בזמן ואת כל תכונותיו המרחביות, ולכן זה כן אותו הנהר למרות שהוא השתנה קצת (ואולי דווקא בגלל שהשתנה קצת). יש שיאמרו שעצם הוא ייצור לוגי שמתקיים רק במוחות תבוניים (בעליל מושג העצם מתקיים גם אצל בעלי חיים שאנו נוטים לראות אותם כבעלי חיים חסרי תבונה)… אריסטו בנה מטפיזיקה מופלאה שעצם הוא שילוב בין צורה וחומר.

מכל מקום, מבחינת הרקליטוס, היש הקבוע הבלתי משתנה אינו קיים. ולכן אין בממשות אובייקט במובן שהשכל שלנו תופס אותו. אז איך העולם המשתנה הזה בסופו של דבר מתקיים במוחותינו כפי שהוא מתקיים? השכל שלנו פועל מתוך ראציונל (לוגוס בשפתו של הרקליטוס) ויוצר סדר מן הניגודים, ומתוך המתח המתקיים בין ניגודים (הרמוניה בשפתו של הרקליטוס).

אז… לא ניתן לטעון בנאיביות שהנהר הוא אותו נהר, שהאבן היא אותה אבן, שאתה הוא אותו אדם. או שמסלול הריצה הוא אותו מסלול שאתה רץ כל פעם מחדש.

ומי מאיתנו הרצים לא מכיר זאת היטב מניסיונו האישי:- אינך יכול לרוץ באותו מסלול פעמיים.

ממדף המחקרים

מספר מחקרים מעניינים התפרסמו לאחרונה, חלקם מתקפים את מה שאנו כבר יודעים.

אסטרטגיית קצב במירוצי 24 שעות

בוסי (Bossi) וחובריו בדקו מה קורה לקצב הריצה של כ-500 רצים ורצות במהלך 24 שעות מתוך 5 מירוצי אולטרה שונים. הם לקחו מרוצים עם קאט-אוף של 24 שעות (למעשה נירמלו מרוצים עם קאט אוף בסדר גודל זה ל-24 שעות) אלו הנתונים שהופקו:

  1. מרחק ממוצע 135.6 קמ' עם סטיית תקן של 33 קמ' (כלומר:- 97% מהרצים עשו ב-24 שעות 102-165 קמ').
  2. הזמן הממוצע להשלמת הטווח היה 22.4 שעות עם סטיית תקן של 1.3 שעה.
  3. התמונה הכללית של הקצב הייתה דעיכה מתמשכת בקצב הריצה מרגע לרגע (גרף קצב של J הפוך). ללא תלות בגיל ובמין.
  4. אצל הרצים מהירים יותר ה'J' ההפוכה הייתה פחות דרמטית והעידה על קצב שהוא יותר קבוע מאשר אצל הרצים האיטים יותר.

מסקנות:- הנגטיב-ספליט שאנו מדברים עליו אולי טוב לאימונים. בפועל הרץ החובב הממוצע לא יעשה אולטרה בנגטיב ספליט. עדיין השאיפה היא להשטיח את ה"J" ההפוך ל "-", ככל הניתן.

למאמר המלא (תידרשו להרשאה בכדי לקרוא מעבר לתקציר)

האם ללבוש גרבי לחץ בין אימונים ?

12 רצים מיומנים (רצים 5K בכ-20 דק') התבקשו לרוץ 5K פעמיים בהפרש של שעה. כאשר באופן מיקרי הרצים התבקשו לגרוב או שלא לגרוב גרבי לחץ בשעת המנוחה.

מה לדעתכם היו התוצאות?

ובכן:- רצים שחבשו גרבי לחץ רצו את ה-5K השניים במהירות הרבה יותר קרובה ל-5K הראשונים.

לרוץ לקנות גרבי לחץ?

חכו! קראו את העובדה הבאה. הרצים התבקשו לחוות את דעתם לגבי אמונתם ביעילות של גרבי לחץ. אלו שהאמינו יותר בהשפעת גרבי הלחץ דעכו יותר כאשר לא חבשו אותם והפגינו ביצועים קרובים יותר בין שני הסשיינים מול אלה שלא האמינו בהשפעת גרבי לחץ.

מסקנה:- יותר משהמחקר מעיד על יעילות גרבי לחץ הוא רומז על ההשפעה העצומה שיש לתודעה שלנו על הביצועים שלנו ועל הפוטנציאל של פסיכולוגיית הספורט כתחום שאינו מנוצל עד הסוף אצל חובבים.

למאמר המלא (תידרשו להרשאה בכדי לקרוא מעבר לתקציר)

השפעת זמן הריצה באולטרה על מכניקת הריצה

12 רצי אולטרה התבקשו לרוץ 6 שעות על מסלול שטוח מעגלי (כ-900 מטר היקף).

מדדו להם מהירות ריצה, זמן מגע עם הקרקע, זמן באוויר, כוח דחף אנכי, אורך צעד, קצב צעד. מנתונים אלו הוסקו נתונים פיזיולוגיים שונים.

תוצאות:-

  1. מרחק ממוצע שכוסה ב-6  שעות:- 62.9 קמ' עם סטיית תקן של 7.9 קמ'.
  2. מהירות הריצה דעכה באופן משמעותי (כ-5אחוז) לאחר 4 וחצי שעות.
  3. זמן המגע עם הקרקע התחיל להתארך לאחר 4 וחצי שעות עד לשיא בחמש וחצי שעות (התארך בכ-6 אחוז).
  4. כוח הדחף האנכי התחיל לרדת לאחר 4 וחצי שעות לשיא הפרש ב-5 וחצי שעות (ירידה עד 6.5 אחוז).
  5. אורך הצעד החל להתקצר באופן משמעותי החל מהשעה החמישית במרוץ.

בריצה ללא פייסר נראה ש-4 שעות הם זמן סף שבו מתחילה הנחתה משמעותית בביצועים ללא תלות במהירות הרץ.

מסקנה:- רצי אולטרה לא מכירים כל כך את הקיר של המרתוניסטים. אולם כנראה ש-4 שעות הם הזמן שבו רוב החובבים שב-"mid pack" ייפרד ממוד הריצה הקליל והנוח לתוך המאבק העיקש והריכוז של פשוט להמשיך קדימה.

למאמר המלא (תידרשו להרשאה בכדי לקרוא מעבר לתקציר)

האם אתה מצמיד את הלסת התחתונה לעליונה בכוח בזמן קפיצה? ומה זה מעיד על יעילות הנחיתה שלך בקפיצות?

במהלך ריצת הרים, כאשר אנו מבצעים קפיצה לנחיתה על שתי רגליים, אנחנו רוצים לנחות באופן הרך ביותר. לפזר את עוצמת הפגיעה על שרירי הרגליים. להימנע מעומסים על המפרקים, העצמות והרצועות. אנו רוצים שהשרירים יספגו בצורה היעילה ביותר את אנרגיית הנחיתה. זאת בכדי למנוע עומס ופציעות.

מחקר מעניין של נקמורה (Nakamura) וחובריו בא לבחון ולנתח את הקשר שבין עוצמת הצמדת הלסתות (להלן בהמשך:- עוצמת קפיצת הלסתות) בכוח זו לזו על הדינמיקה של הנחיתה בקפיצה.

מחקר קודם, על יציבות סטטית, הראה כי מתאמנים שמצמידים לסתות באופן ספונטני נוטים להיות יציבים יותר בתרגילי יציבות סטטיים. המחקר הזה בא לבחון את הקשר בין הצמדת לסתות לבין נחיתה דינאמית.

25 משתתפי הניסוי ביצעו 3 קפיצות ללא הנחיות כלשהן. ואחר כך 3 קפיצות שהם הודרכו בהם לנחות עם לסתות קפוצות. נמדדו הכוח האנכי המירבי שהקרקע ספגה בנחיתה וגודל מרכז הלחץ בנחיתה. זאת, מתוך הנחה, שככל שמרכז הלחץ יהיה רחב יותר וככל שהכוח המירבי יהיה קטן יותר כך הייתה הנחיתה רכה יותר.

לאחר 3 הקפיצות הראשונות, אלו שבוצעו ללא הדרכה, מוינו הקופצים לשתי קבוצות:- קבוצת קופצי השיניים הספונטניים ואלו שלא קפצו שיניים.

התוצאות הראו שאלו המצמידים בכוח את השיניים באופן ספונטני נחתו בכוח רב יותר ושטח מרכז החלץ היה גבוה יותר מאשר אלו שלא נטו להצמיד לסתות.

figuref3.jpeg
ציר Y – פעילות חשמלית בשרירי הלסת המצביעה על עוצמת הצמדת הלסתות. ציר X – עוצמת מכת הנחיתה המעידה על יעילות הפיזור של אנרגיית הנחיתה. Nakamura T. et al, The Effect of Teeth Clenching on Dynamic Balance at Jump-Landing: A Pilot Study, Journal of Applied Biomechanics, Volume:33 Issue: 3 Pages:211-215 doi: 10.1123/jab.2016-0137

התוצאות הראו שלהדרכה בדבר הצמדת לסתות לא הייתה  השפעה על נתוני הנחיתה.

מסקנות?:- הצמדת לסתות ספונטנית יכולה להעיד שאתה נוחת "קשה" מידי. המחקר לא בחן שאלה מעניינת אחרת:- האם הרפייה מודעת של שרירי הלסת תשרה נחיתה יעילה יותר מקפיצה? בכל מקרה לדרישה של "תשתחרר"… כנראה יש בסיס פיזיולוגי תומך.

למאמר המלא

"הר השקרים" – יש יעד…

פינת היומן

אם חשבתי שסלובניה זה מחנה אימונים… הרי מסתבר שעם 'סאמיט', אליהם הצטרפתי לאחרונה, היום-יום הוא מחנה-אימונים מתמשך אחד ארוך.

כמעט מידי שחר, על-פי רוב במסגרת קבוצתית. מתבצעים אימונים שבמהלכם מתאמנים בעבודה על כוח, בדגש על כוח מתפרץ. באימונים מפרכים לשיפור סף הסיבולת בריצה. זאת לצד, אימונים לשיפור המהירות, היעילות והטכניקה. והכי חשוב, הבסיס לריצות הרים:- זמן ועוד זמן ועוד זמן על הרגליים בתנאי סימולציה משתנים של מרוץ, גם בהיבט השטח וגם בהיבט הסתגלות למצבים שונים ומשונים שניתן יהיה להיתקל בהם במרוצים. הדוגמא הכי פשוטה – ריצות הלילה.

היעד הראשון בתכנית האימון שתתארך לשנה קדימה:- ה-מאנטירס ורטיקל. מרוץ הר השקרים (מאנטירס בספרדית פירושו שקרים, אולם יותר במובן של "מאנטירס!":- "עבדתי עליך!"). אני מתכנן להשתתף שם במקצה ה-44 קמ' הכולל 3000 מטר טיפוס. זה מתוכנן לסוף אוקטובר ולשם כל משאבי הכוח והרוח, בכל הנוגע לריצה, מתכווננים כרגע.

זה אמנם קצר יותר מהמרוץ שעשיתי בטוסקנה. אולם אם אשקלל את הפרש הגבהים התובעני יותר, יחד עם פאקטור השטח, הרי שהמרוץ בספרד מהווה קפיצת מדרגה של כ-25% לעומת האולטרה בטוסקנה.

המרוץ, יתקיים בפינה נידחת בדרום-ספרד. כחמש שעות נסיעה ממדריד או מולנסיה או מגרנדה. שיאו של המסלול בריצת "שחקים" על הסכין שליד פסגת המאנטירס בגובה 1900 מטר. אמנם, הגובה אינו מרשים בהשוואה למרוצים אלפינים, אולם הטיפוסים והשטח הטכני הם תובעניים. בנוסף, דרום ספרד הוא הימור בטוח יותר בכל הנוגע למזג אוויר בתקופה הזו של סוף הקייץ. ההרים במרכז אירופה כבר יכולים להיות חשופים לפגעי מזג אוויר קשים ביותר.

גולת הקושי במרוץ הם שלושה טיפוסים ארוכים של כ-1000 מטר כל אחד על-פני כ-6 קמ' בממוצע בכל פעם. כשהדובדבן המאיים ומטיל המורא הוא הקיר של המאנטירס, קטע של קמ', הקמ' ה-35 במרוץ שבו מטפסים 310 מטרים בבת אחת. כל זה תוך שמשטר הזמנים במרוץ מחייב מהירות מינימאלית ממוצעת של 5 קמ"ש, המכתיבים זמני קאט-אוף שאין להתעלם מהם, במרוץ שהוא טכני, המאיימים על המשך המרוץ, בתחנות שב-15 וב-30 קמ'.

1.JPG
הקיר בקמ' ה-35:- הדמיית הטיפוס האחרון בגוגל-ארץ 3D.  טיפוס של 800 מטר על פני 3 קמ'. קצת יותר אגרסיבי מ X1מנרה.

פינת המחקר

כל זה לגבי היומן. ועתה ברצוני לשתף בשני מאמרים מעניינים שניתקלתי בהם לאחרונה:

פרסום עמדת ה'אגודה הבינלאומית לתזונת ספורט' בנושא צריכת חלבון למתאמנים

לאחרונה עידכנה האגודה את עמדתה בנושא תזונת חלבונים למתאמנים. אלו הם עיקרי העמדה:

  • גירוי שריר, במיוחד בתרגילי התנגדות, מעוררים סינתזה של חלבון לשריר, כאשר צריכת החלבון נעשית לפני או לאחר האימון.
  • לשם בניית מסת שריר ולשם שמירה על מסת שריר, נדרשת צריכת חלבון יום יומית בטווח 1.4-2.0 גרם לכל ק"ג משקל גוף (נופל בטווח המקובל על המכון לרפואה).
  • ישנן עדויות מחקריות שצריכה מוגברת של מעל 3.0 גרם חלבון לכל ק"ג משקל גוף תשפיע באופן חיובי על הרכב הגוף של מתאמני התנגדות – כלומר, תביא להפחתת מסת שומן בגוף.
  • המלצות לצריכת חלבון, במנה אחת, לאתלטים, משתנו בהתאם לגיל ולסוג האימון. ההמלצה הכללית היא 20-40 גרם חלבון למנה.
  • מנת החלבון צריכה לכלול 700-3000 מ"ג לאוצין במקביל למערך מאוזן של יתר החומצות האמיניות.
  • אידיאלי לצרוך את מנות חלבון כל 3-4 שעות לאורך היום.
  • האפקט האנבולי של אימון, דועך לאורך זמן, אך נמשך לפחות 24 שעות.
  • בעוד שניתן לצרוך את החלבון ממזון רגיל. תוספי חלבון הם דרך פרקטית להבטיח צריכת חלבון בכמות ובאיכות הנדרשת, תוך בקרת כמות הקלוריות הכללית.
  • סוגי חלבון הנספג בקלות הם היעילים ביותר לגירוי סינתזת חלבון לשריר.
  • סוגים שונים של איכות חלבון יכולים להשפיע על הזמינות הביולוגית של תוספי חלבון.
  • אתלטים צריכים להתמקד בסוגי מזון המכילים את כל סוגי החומצות האמינו.
  • ספורטאי סיבולת צריכים להתמקד בצריכת פחמימות הולמת. תוספת חלבונים יכולה לסייע בשחזור נזקי שריר והתאוששות.
  • קזאין לפני שינה (30-40 גרם) משפר את ספיגת החלבון לשריר מבלי להשפיע על פירוק מאגרי שומן.

שורות תחתונות כפי שאני מבין אותן, האגודה מיישרת קו עם מה שכבר ידוע:-

  1. בתקופות של מאמץ מוגבר כדאי לצרוך 30-40 גרם חלבון מידי 3 שעות עד לכמות של 1.4-2.0 גרם חלבון לכל ק"ג משקל גוף. רצוי לצרוך ממזונות טבעיים, אך אם הללו אינם זמינים ניתן להשלים באבקות חלבון (קזאין לפני שינה יכול גם להתאים). במאמצי סיבולת עצימים לפרוטוקול כזה יש תרומה חשובה להתאוששות ושיקום.
  2. אין חלון תזונתי. כלומר תיאוריית החלון שהתחנכנו אליה לפיה אנו צריכים לאכול חלבון מייד לאחר האימון כדי לנצל חלון הזדמנויות קיבלה מכה נוספת. מצד שני, עדיין, סינתיזת חלבון לשריר דועכת ככל שמתרחקים משעת האימון.

הנקודה המרכזית שצריך להאזין לה עם אוזן רגישה מאוד היא ההתייחסות לאבקות חלבון. מכיוון שכאן יש רגישות מסחרית כבדה ביותר. נראה שהאגודה מוצאת חלופיות מלאה בין אבקות חלבון לבין חלבון ממזון טבעי עם היתרון המקומי לאבקה בכך שהיא מאפשרת "מאכסימום חלבון עם מינימום קלוריות".

אישית, באימונים ממושכים, אני דואג לקחת איתי מנת אבקת חלבון בבקבוק. עם תום האימון מערבב עם מיים קרים ושותה. באופן סובייקטיבי אני יכול להעיד שזה מעולה להתאוששות. אבל אין כאן מדע מדויק או מדע כלשהו בכלל. זו דרך פרקטית נוחה ופשוטה להכניס חלבון מייד אחרי האימון. גם יוצר תחושת שובע, מקרר, ומחזיר נוזלים.

עוד על ויטמין B2

כתבתי בפוסט קודם על ניסוי שבוצע בווסטרן סטייטס 2016 עם ויטמין B2. ניסוי שהראה השפעה מובהקת של הויטמין על מידת כאבי השרירים ומידת ההתאוששות בריצות אולטרה. מכאן שתוסף זה יכול להשפיע השפעה ניכרת על מירוצי האולטרה. אולם לא עסקנו בשאלה:- למה? לכך אקדיש את השורות הבאות.

ה-B2, הריבופלבין, משחק תפקיד חשוב בהגנה על תאים. בהעדרות כמות מספקת של ריבופלבין, האנזימים הנדרשים לפירוק פחמימות, חלבונים ושומנים לשם יצירת אנרגיה, אינם מתפקדים כיאות, דבר שיוביל לתשישות מוקדמת.

תפקיד נוסף לויטמין הוא בסיוע להעברת החמצן. ההמוגלובין דורש נוכחות של ריבופלבין בזמן יצירתו.

הידע עוד בחיתולים. אני, במהלך מחנה אימונים בסלובניה לקחתי לפני כל אימון כדור של 100 מ"ג. אין לי למה להשוות, אבל בפירוש התכווציות שרירים (Cramps) במהלך האימונים וכאבי שרירים בעקבות ריצה (Doms) לא היו במשחק שם. ההרגשה הכללית שלי הייתה שאני מתאושש מהר מתמיד ממאמצים קשים מתמיד. אבל יתכן וזה נובע מתשומת הלב הכוללת שנתתי להתאוששות בתזונה מתאימה ובמנוחה הולמת.

אין ספק שלאחר פרסום המחקר בחודש האחרון הנושא יתפוס תשומת לב ממוקדת ואנו צפויים למבול (עד כמה שתחום האולטרה יכול לייצר מבול של מחקרים בכלל) של ניסויים ותוצאות חדשות.

פינת האתרים

מידי פעם צצה השאלה – איפה רואים אילו מרוצי אולטרה מתקיימים ומתי?

אני אישית, מצאתי כשימושיים, שלושה אתרים מרכזיים:-

ahotu Marathons:- מספק מידע על מירוצים ברחבי העולם, כולל יומן מירוצי אולטרה ומערכת לאיתור מרוצים עם שורה של מסננים אפקטיביים. יש אפשרות לצפות בתוצאות החתך על גבי מפת העולם.

ITRA – האגודה העולמית לריצות שבילים, מספקת מידע על מירוצים בממשק נוח. המידע הוא רק על מירוצים שפנו ל-ITRA לשם קבלת הערכת ניקוד של ITRA.

ATRA – המקבילה בארצות הברית-ל-ITRA. מציגה גם מירוצים (לעיתים חשובים ומרכזיים ביותר) ש-ITRA לא מציגה בתחומי ארה"ב.

אשמח לקבל הפניות לאתרי מידע דומים נוספים.

כתבות מעניינות אחרות שקראתי לאחרונה:

RUN D+ תרגמו מאמר מרתק של אליזבת ברנס, שעוסק בתזונה במירוצי מולטי סטייג' רב יומיים (מרוץ הבית של ברנס הוא המרתון דה סאבלס של 256 קמ' בשבעה ימים). מעבר להיבטים התזונתיים ושיקולי התזונה הכתבה מאפשרת הצצה למבנה המרוצים הללו ולאופן בו הם מתנהלים. מומלץ! הכתבה המתורגמת:- כאן.

11.jpg
הפאנה פלורמה במאנטירס ורטיקל. בין שני הצוקים הללו מתחילה ירידה גדולה אל העמק. לקראת הטיפוס האחרון.