משולש השטח שיוצרים נחלי היהודיה והדליות הוא אזור מיוחד בנוף הישראלי. שלוחה שטוחה למדי התחומה בשני קניונים בזלתיים שהולכים ונפרסים ויוצרים מניפת נחלים מחורצת עמוקה. את המשולש תוחם ממזרח רכס כיפת הנשרים, שמעט מתחת לרמה העליונה, היא רמת הגולן, נמתח שביל תלוי על בסיס שרידי תעלת ההטיה הסורית.
האזור כולו הוא בכלל שטח אש, מספר 122, סגור בימי חול, ומעולם לא השגתי אישור להיכנס אליו. וכל זה בחפיפה לשמורת היהודיה העצומה שכיום הביקור בה מוגבל לביקור בקצה הדרום מזרחי שלה בגן הלאומי גמלא עם מסלול קצר שמוביל למפל. כל היתר סגור, תמיד. ואפילו באתרי חוכמת ההמונים יש תיעוד של פקחים עם עודף מוטיווציה שקנסו מטיילים עמוק עמוק במארבים בתוך השטח.
האזור נותן, במיוחד באפריל, תחושה זרה. ירוק מתפרץ של אביב בשיאו, מוטבע בנוף הגעשי של הגולן ומסתיר אינספור אבני בזלת שחורות. תוסיפו לזה את הטעם המיוחד של מורדות רמת הגולן. טעם מיוחד מריר ומכאיב של מלחמה וחורבן מכל עבר. אני לפחות לא יכול להתעלם מעשרות הכפרים הסורים הקטנים שפזורים ברמה ושקקו חיים עד למלחמת ששת הימים, כפרים, חוות, חקלאות, כ-150,000 איש שפונו הן על ידי הסורים והן על ידינו. ומעל שכבת 67' יש את שכבת מלחמת יום הכיפורים. האזור שלנו בריצה זו, מורדות הגולן, שייך לסיפורי 67'. יום הכיפורים על סיפוריה, סימניה, ו"אנדרטאותיה" נמצאת קצת יותר למעלה ומזרחה.
הריצה כללה שלושה שלבים. הראשון – חציית הנחלים המחורצים במניפת הנחלים שבין היהודיה לדליות. ריצה שמתאפיינת תחילה במישור שלכאורה הוא אינסופי, ופתאום נקטעת בירידה תלולה דרתרתית לנחל התורן, ושוב יציאה החוצה למישור הירוק צהוב האינסופי. השני – תעלת ההטיה הסורית. שביל תלוי על מורדות הגולן, משובץ שלדות של טנקים מחוררים המשמשים עד לימינו כמטרות באימוני תמרון הרריים. והשלישי – ירידה תלולה דרדרתית וקוצנית על הגדה של הדליות ועד לתחילת מישור הבטיחה. ככה 24 קילומטרים של תנועה מהירה, חופשית, מרחפת בשטח. עם רם ועם עמי.
השביל נגמר, נותרת מסלעה זקופה משופעת גזעים משורגים וקוצים. שוב אותו סיפור של חמישים מטרים בלתי עבירים שיש לחצות, בכדי להגיע לשביל. איפשהו בעבר, שטחי הבר שלנו היו משופעים במסלולים מסודרים ומסומנים למכביר. ככל שהשנים עוברות הטבע מחזיר לעצמו חזקה עליהם. אף אחד כבר לא יוצא ליום טיפול בשבילי השמורות ככה סתם בהתנדבות ובשביל הכיף. היום זו שאלה של מכרז, ותקציב, וסדרי עדיפויות. וככה יוצא לי להתנגח ולגלות שוב ושוב, שהשביל שהיה איננו עוד. נותרו בו רק רמזים דקים, בדמות סימונים שחוקים ועייפים, תחת שמיכה עבה של עשבים וקוצים.
ככה קרה לנו פעמיים. פעם אחת בעליה לחרבת יונית, ופעם שניה בירידה מבית אורן לנחל מתלה בשביל הירוק המוזנח למדי. יצאנו ממגדים, מעוז אחרון לפני צוקי הכרמל שחביב עלי כבסיס חניה ויציאה למספר מעלות לכוון בית אורן. חצינו קטע מוזנח למדי מבית צבי ובמעלה השלוחה. שיבל תחזוקה של צינור ביוב הפך בשלב מסוים את הדרך ליריצה ונוחה. ומשם מזרחה בשבילי המרעה של שלוחת יונית עד לבית אורן. ירדנו לנחל אלון ועין אלון. וטיפסנו לצמת דמון בנחל אלון. לא הייתי שם שנתיים. ובעיני שיקום הנחל מנזקי אסון הכרמל הושלם. ירדנו בנחל כלך בריצה טכנית. וחזרה לבית אורן בדרך המנדטורית. דרך נחל מתלה רצנו מערבה והשתלבנו בשביל הכחול הטכני והנפלא שיורד לנחל ספונים. איטי אך שווה בהחלט. ועוד שני קילומטרים אחרונים בחום על כביש חזרה למכוניות.
סוף מרץ מספק לנו תמיד עוד אפשרות או שתיים לטעום את המדבר. והנה נראה שזה הפעם באמת סוף סופי מוחלט לעונת 23-24. העונה הזו הייתה החמצה. כחודש ברוטו נפלו על מחלות החורף. וזה הרבה יותר מידי. לא הייתי במפלים הגדולים בין צאלים לעין גדי. לא ביקרתי את נחל טרף. שוב לא הצלחתי לטפס את הר בדד. את קרן אל חאג'ר לא פקדתי שנים.
ובכל זאת, כשצריך לבחור ריצה אחרונה. בחרתי ברמת הנגב. כל המרחב שבין בה"ד-1 לניצנה. זו הרי שממה מוחלטת. ארץ ללא ריבון. ומעידים על כך עשרות גידולי הסמים בנחלים, וסימני דרכי ההברחה מכוון מצרים. השטח מגודר בשלטים שאוסרים על כניסה, מצד אחד על שטח אש, מצד שני על שמורת ענק. המפה מבטיחה מונוטוניות סיזיפית לרץ השטח. ללא שבילים תלויים על פי תהום, ללא סכינים מסעירות, אין שם גבים. הבורות הרוסים ויבשים. ובכל זאת גירדתי פנינה מדברית אחת. לא מוכרת. לא נפקדת רק על ידי מטיילים נדירים, יודעי דבר, המוכנים להעפיל כל הדרך למעלה. היא מצודת נחל אלה. אחת המצודות המרשימות הן בגלל הצוק התלול שעליו היא בנויה, והן בגלל רמת השימור הגבוהה של אתר שננטש אי שם לפני מאות רבות של שנים. בעיקר מרשימה שם חומת הסוגרים היפה והשמורה שמקיפה אותה.
ולא רק שהאזור שומם. בחרתי להתנגח לתוכו. לא לבחור שבילים אלא לאלתר אותם תוך כדי תנועה. לחצות את השטח ללא שום התחשבות בטופוגרפיה. לתפור את השטח. יהא מה שיהיה. וזה בדרך כלל היה מוצלח. למעט הטיפוס לכיפות הצפוניות של רמת נפחא שם באמת אין שביל וקשה מאוד להתקדם על קו הרכס.
לפני כשבועיים, במהלך מחנה ריצת הרים לחברים שארגנו לעצמנו בהרי האטלס, נקלענו, כנגד רצוננו ותוכניותינו, לסופת שלגים. אסכם פה את מהלך הארוע והלקחים שלי מהארוע.
הערות פתיחה
ראשית אומר שאילו היינו יודעים מה ילד יום לא היינו נכנסים לסרט הזה.
שנית, למרות שלא רצינו להיקלע למצב, ולמרות שהארוע לא היה בשליטתנו, יצאנו ממנו ללא פגע כלל או עם כוויות קור לא משמעותיות. למעשה, לא היינו בסכנת חיים, או בסכנה לנזק ארוך טווח כלשהו.
התחקיר הוא אישי שלי. כל אחד מארבעת המשתתפים בארוע חווה חוויה שונה ויספר סיפור שונה מזה.
התכנית
התכנית הייתה לבצע מחנה ריצת הרים בפברואר בהרי האטלס. השיקול היה שזהו אזור מספיק דרומי כדי לרוץ בו בחורף, היות והאתרים האירופאיים לא מתאימים. בתכנון ראיתי שמזג האוויר הממוצע בפברואר בהרי האטלס הוא נוח מאוד לריצה. זאת, למרות שזו בפירוש לא עונת התיירות בהרים אלה. גם הגורם המארגן במרוקו אישר שזו תקופה שאפשר לרוץ בה בהרים אלה. עדיין היו חברים שהרימו גבה וטענו שיודעי דבר ממליצים לא להתקרב לאזור זה עד אפריל מאי. בפועל, אם היינו מסתפקים בטיפוסים לגבהי 2500 מטר לא הייתה בעיה כלל, כפי שראינו ביתר ימי הריצה. הארוע המתוחקר פה התרחש בגובה של 3100 מעל פני הים, והיה ארוע מקומי שנמשך כשעה שבה היינו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
ביקשתי מהגורם המארגן (התוודאתי אליו מהמלצה חמה של חברים שעשו איתו טיול אופניים) תכנון של חמישה ימי ריצה בכל אחד מהם נרוץ כ-20 קמ' ונטפס 800-1000 מטר. ביקשתי לא לרוץ על שלג אלא אם מדובר בשטיחים מקומיים, ופיסות שלג לא עמוק. הגורם המארגן סיפק תכנית שנראתה, והייתה בפועל, מקצועית ביותר והצביעה על ידע בכל הנוגע לריצה בהרים וצרכים של רצי הרים. זאת, למרות שהחברה המארגנת מנוסה יותר בטיולי אופני הרים וטיולי שטח ופחות בריצה. מסלולי הריצה היו מדויקים לצרכינו. הייתה תכנית לפגוש רכב מלווה במחצית כל מסלול בכדי לאכול משהו ולהצטייד במים. דאגנו לתיקים עם ציוד להחלפה שיהיו על רכב זה.
התכנית היתה שיהיה רץ מלווה לכל הימים. ואכן בפועל ליווה אותנו מלווה שהפגין ידע רב במסלולים בהם הוא בן בית מילדות, מדובר ברץ שטח מהרמות הגבוהות ביותר, שגם הפגין מנהיגות ומקצועיות בזמן הארוע.
התארגנו קבוצה של ארבע חברים. כולנו מכירים אחד את השני ורצנו כמות לא מבוטלת של קילמטרז' בנסיבות שונות כולל במחנות כמו זה.
בהכנות למחנה הגדרנו כל אחד מניסיונו את ההכנות והצרכים. בין היתר הודגש להיות מצוידים בלבוש לריצה אלפינית ולהיות מוכנים לתנאי קור ורטיבות.
מהתכנית היה ברור שהיום הראשון הוא הנעלם הגדול ביותר מבחינתנו כי הוא כלל טיפוס למעבר הרים בגובה 3100 מטר ברכס הרים לא מוכר. המארגן, ביוזמתו, הגדיר מולי שבצוע מסלול זה הוא בתנאי שלא יהיה במעבר שלג רב, ובתנאי שמזג האוויר יהיה נוח. אני התלבטתי האם נכון להתחיל עם שיא הגובה ביום הראשון ללא התאקלמות לגובה. אני מצאתי, לאור נסיוני לטיפוס לגובה 3700 מטר, שאין בעיה לאתגר את עצמנו ככה ביום הראשון, ואולי בהיבט האימון זה אפילו עדיף. בפועל, אם לא היינו עושים את המסלול הזה ביום הראשון לא היינו עושים אותו כלל. כי מבחינת הזרימה הכוללת של מסלולי הריצה הדבר היה מצריך נסיעה בבוקר של כארבע שעות לנקודת ההתחלה, במקום שעה וחצי ביום הריצה הראשון.
פרספקטיבת הטיפוס למעבר מגוגל ארץ.
בוקר הריצה
כשהתארגנו בנקודת היציאה, נתנו את מחשבתנו על מזג האוויר. התחלנו בתחתית ואדי ארוך שמתמשך עד למעבר ההרים, בגובה 2100 מטר (סד"ג רכבל עליון בחרמון), מזג האוויר היה סביר ביותר. ראינו פסגות גבוהות נקיות מעננים. היה טפטוף קל וקר ברמה סבירה. שלגים ראינו רק בפסגות גבוהות מאוד הרבה מעל מה שאנחנו אמורים לטפס. מהתחזית הטמפרטורות היו אמורות להיות סבירות, היה צפוי טפטוף קל, אך היו צפויים משבי רוח עזים לפרקים. למעט במעבר עצמו, התחזית שיקפה היטב את המצב בשטח.
לקראת היציאה, המארגן, פנה אלי שוב ודיסקס את נושא השלג. שוב הדגשתי שאנחנו יכולים לרוץ על משטחי שלג לא עמוקים. הוא אמר שבמעבר ההרים ירד שלג. אמרתי לו שאם זה לא עמוק וניתן לדרוך על השלג בלי לשקוע זה בסדר. זה הניח את דעתו.
מהתבוננות במלווה שלנו, הוא היה לבוש פחות או יותר כמונו. אמנם מעיל מעט יותר עבה, אבל רק שתי שכבות בניגוד לנו שלבשנו שלוש שכבות. אבל בסך הכל הביגוד שלו היה דומה לשלנו. הוא היה נטול כפפות במשך כל הארוע.
לא ידענו באותו שלב שהטובקאל, ההר הגבוה באזור שמתנשא ל4100 מטר, נסגר למטיילים באותו יום למשך שבועיים.
כך יצאנו לדרך.
הטיפוס
תחילת הטיפוס הייתה נוחה. אאופוריה אחזה בנו שהנה התכנית מתממשת לאחר חודשים של תכנון, דחיות ושינויים לאור הההגבלות המשתנות בישראל ובמרוקו. הנה אנו רצים ומטפסים בנופי הרים דרמטיים עם צבעים שהעין שלנו אינה מורגלת בם.
בתחילה אנחנו מטפסים ביעילות ובמיומנות. ולמרות הגובה מצליחים לרוץ פה ושם קטעים שבהם השיפוע הופך להיות שפוי. מידי פעם יש טפטוף שאינו מהותי לתנועה.
ככל שהגובה נצבר, כך מתחילים מידי פעם משבי רוח עזים שגורמים לנו לעצור ולהפנות את הגב לרוח. בשלב הראשון המשבים קצרים ונמשכים כעשר שניות שאחריהם השקט חוזר וניתן לנוע ושוב להנות. במקביל, השלוגיות מתחילות להערם בצידי הדרך ככל שאנו מטפסים. אך בשלב זה הם אינן מהוות פאקטור מהותי.
בשלב זה אנו גם מתוודאים לרמת הרץ המלווה אותנו. מסתבר שמדובר בעז הרים אמיתית. אתלט-על שנמצא ברמת כושר גופני גבוהה מאוד. הוא גם מפגין היכרות מעולה עם השטח ועם השביל, ומתנהל מולנו ביעילות מירבית מבחינת ניהול הקצבים ושמירה על קבוצה אחת.
ככל שהטיפוס מתמשך, המשבים נעשים עזים יותר, והטפטוף יחד עם הרוח מכה בנו בעוצמה רבה יותר. כיסוי השלג נעשה רציף יותר. כשמגיע משב עוצמתי כזה המלווה אסף אותנו יחד לחיבוק משותף. המלווה מזהה רץ מהקבוצה שמתקשה ומתחיל ללוות אותו אישית באחיזת יד.
בשלב הזה, ללא כל ספק אם היינו לבד היינו פונים אחורה. אני שואל את המלווה בדאגה האם נכון להמשיך. והוא נוסך שקט וביטחה שאין בעיה להמשיך.
בשלב מסוים בטיפוס הטפטוף הופך לשלג, והמשבים העזים הופכים לרוח קבועה, להערכתי 100 קמ"ש. השלג המוטח בעוצמה עלינו לא מאפשר כמעט להסתכל קדימה. ממה שאני מצליח לראות קדימה אני רואה שענן ירד על המעבר. עדיין מבעד לערפל הדק אפשר להבחין במעבר במרחק כמה מאות מטרים למעלה וקדימה.
ככלל נראה שאנו לבושים טוב ונכון. למעט רץ אחד שאני מבחין שהכפפות שלו הן עם אצבעות חשופות. זה מדאיג אותי מאוד בשלב זה. להערכתי הטמפרטורה יורדת להמשך המסלול בין 0 למינוס 10 מעלות.
בערך לאחר 1:45 שעות טיפוס, כשכבר טיפסנו 800 מטר ל2900. נותרו לנו עוד 200 מטר לטפס (מגדל משה אביב) ועוד כקילומטר וחצי עד למעבר, מזג האוויר מתייצב על רוח עזה מאוד. שלג מוטח בעוצמה צורבת בעור הפנים ומגביל את הראות. גובה השלג הרך מאוד מגיע מידי פעם עד מעט מתחת לברך. הרכות מצביעה על כך שזה שלג טרי מאוד. כעת אנו מתקדמים בקצב ממוצע של 40 דק' לקילומטר.
אנו כרגע מתקדמים לכוון המעבר עם תופעה מקומית של האצת הרוח כתוצאה מהיצרות ההר לכוון המעבר ולכיווננו, ולהתעבות השלג כתוצאה מנפילה חדה בטמפרטורות האוויר שעולה בואדי שבצדו השני של המעבר
אחד הרצים מתחיל לגלות סימני היפותרמיה. אני רואה אותו מתנדנד וקורס על הברכיים. אני מפנה את תשומת הלב של המלווה לבחור הזה ומבקש שיעזור לו ואני אעזור לרץ שהוא כבר מלווה באופן צמוד שמראה סימני יציבות. המלווה ניגש אליו ובהמשך שולף לו כובע צמר שהיה לו כספייר בתיק האישי.
בשלב מסוים אני כבר מציע בדאגה למלווה לרדת חזרה אחורה. הוא חורץ חד משמעית שנכון להמשיך. אני מקשה בשנית. הנחרצות שלו יוצרת הסכמה אצל כולנו שממשיכים.
המלווה בשלב הזה עוזב את השביל המסומן ולוקח אותנו דרך שיפולי הוואדי לכוון המעבר. זה משהו שלא היינו מבינים לעשות לבד. בתחתית הוואדי, היכן שהשביל עובר, השלג הרך נערם לכמעל מטר גובה. שלג שלא היה מאפשר התקדמות והיה מחמיר מאוד את ההיפותרמיה. בנוסף, בחסות המדרון הרוח עוצמתית מעט פחות. אנו נעים בנוחות יחסית מבחינת המדרך בשלג שלרוב ניתן לדרוך עליו ולפעמים שוקעים בו עד אל מתחת לברך.
מבחינתי אני מרגיש את אצבעות הידיים קפואות עד כדי אי יכולת ללחוץ על כפתורי השעון. יש לי כפפות דו שכבתיות אך הן ספוגות במי שלג שנמס. בנוסף, הראיה מתכסה בערפל, לא משהו חמור או קיצוני, אך בשלב הזה מדאיג מאוד. כנראה מבעיה בתפקוד הקרנית כתוצאה מהתבוננות קדימה לראות את המעבר.
במאות המטרים המישוריים יחסית עד למעבר (כי טיפסנו לגובה המעבר על המדרון) אני מלווה רץ אחד. פשוט מחבק ומושך אותו במה שנראה לי כאופן הכי מהיר להגיע למעבר. המלווה תומך ברץ השני בחיבוק ומתווה לנו את הדרך למעבר. באופן ברור המלווה יודע איפה לדרוך ואיפה לא. מי שלא עוקב אחריו שוקע עמוק יותר בשלג הרך. עוד רץ מתנהל בטוח באופן עצמאי ולי ברור שהוא בסדר גמור. ככל שמתקרבים למעבר עוצמת הרוח עולה עוד יותר וכך גם סמיכות השלג הניתך בנו בכוון מקביל לפני הקרקע.
לאחר כחמישים דקות בתנאים הקשים, ולאחר שעתיים וארבעים מתחילת המסלול, אנו מגיעים למעבר ההרים. ברגע שעוברים את המעבר תנאי מזג האוויר משתנים ומשתפרים ללא הכר. מכאן זה דאון היל מהיר לכולנו. אנחנו יורדים בתחילה בקצב ריצה 6:00-6:30 על שלג דליל נוח מאוד לתנועה. הרוח יורדת, השלג הופך מייד לטפטוף גשם ואחר כך נעלם בכלל.
לאחר כ-6 קילומטר וכחמישים דקות ריצה מהמעבר, המלווה מכניס אותנו לגסט האוס (הגענו לכפר הכי גבוה במרוקו). מדליקים אח ונותנים לנו תה חם. הרכב הלוגיסטי מגיע עם הציוד ששמנו עליו בתחילת היום ועם ביגוד חם להחלפה. רץ אחד רועד כרבע שעה עם היפותרמיה קלה למול האח, הוא מחליף לבגדים יבשים ומקבל שמיכה להתעטף בה.
מבט אל המעבר מלמטה מגלה שהענן שירד עליו נעלם. ככל הנראה תופעה קיצונית מקומית פקדה אותנו שם. ואם היינו עוברים שעה קודם או מאוחר יותר, התנאים היו קצת יותר פשוטים להתקדם.
אני ועוד רץ שלא חווינו היפותרמיה חמורה, רוצים להמשיך את הריצה ולהשלים את שמונת הקילומטרים שנותרו. בפועל אחרי חמש מאות מטר אני מרגיש שהגוף שלי עבר טראומה קלה, שרירי הרגליים נוקשים מאוד. לפנינו עוד ארבעה ימי ריצה לא פשוטים. אז אני חותך.
הירידה מהמעבר. שימו לב לשביל המוליך למעבר שאותו נטשנו קודם לכן על המדרון בגלל עומק השלג שהצטבר בו.
אחרית דבר
באותו יום אחר הצהריים, אנו מטיילים לאורך הנחל העובר בתוך הכפר הברברי היפיפה בכפר אימליל. המלון (ה"ריאד" בשפה במקומית), מדהים בנוחותו וביופיו. נחנו בחדרים מרווחים, חמימים ויפים. כולנו התאוששנו היטב מהחוויה וברור לנו שאנו ממשיכים את התכנית. מאחר ולפנינו טיפוסים "רק" לגובה 2400 מטר (גובה הכפר ששימש לנו כמקלט), אנחנו די בטוחים בתכנית. וכך אכן מתממשת לנו חווית ריצה מדהימה בשארית המחנה.
כששאלנו את המלווה איך הוא רואה את המצב הוא אמר שבשלב מסוים הוא התחיל לדאוג קצת. כשראה ששני רצים זקוקים לתמיכה, הוא חשש שעוד משהו יקלע למצוקה ואז באמת תהיה לו בעיה לחצות בזמן סביר את המעבר.
החברה המארגנת עטפה אותנו 24/7 ברמת ארוח גבוהה מאוד. הן בתכנון ובבצוע של המסלולים, והן בתפירת כל הכרוך בכך בהיבט לינה, שלוש ארוחות מפנקות ביום, והסעות. ובכלל זה סיורים (הכפרים, שוק מקומי, מפל קרובים) לצד הריצות בשעות הפנאי. פשוט דאגו לנו במסירות שנהנה מחוויה בלתי נשכחת. וזאת במחיר חופשה שאינה יקרה במיוחד (עלות של כמחצית ממחנות ריצה אחרים שהשתתפתי בם). לא שולל חזרה לריצה בצד הדרומי של הרי האטלס בעתיד.
לקחים
לא היינו רוצים להגיע למצב אליו נקלענו, עם זאת, לא היינו בסכנה ממשית והיו לנו את הכלים להתמודד איתו בהיבט הכושר הגופני והציוד. לפי הספרות ניתן לשרוד בתנאים שהיינו במשך מספר שעות אנחנו נחשפנו למשך 50 דק'. ואבהיר:- לא היינו צריכים להגיע למצב שבו לחלק מהקבוצה יש סימני היפותרמיה – רעד ובלבול. אבל המרחק בין סימני היפותרמיה לבין אסון הוא גדול וזה מה ששיחק לטובתנו. הפעם.
לי היו בתיק מכנסיים נוספים ושמיכה תרמית. לא היו לי הכוחות לעצור ולהתלבש עוד. כל שעבר לי בראש זה להתקדם ולא לעצור. בדיעבד זו היתה טעות והייתי צריך לעשות את זה ברגע הראשון שנוצרה אצלי הבנה שצריך להתמודד עם משהו שלא תכננו. לא לקחתי ספייר כשיכולתי. וכשהיה צריך לא היה לי את הכוח להשתמש בספיירים שלי. עדיף לעצור ולהתלבש. אני לא היחיד שיוצא משם עם לקח זה. צריך להיות צעד אחד קדימה עם הלבוש. אם התנאים מתקשחים צריך להגיב מוקדם למקרה שיחמירו עוד יותר. בתנאי קיצון קשה מאוד לטפל בדברים נוספים מלבד ההתקדמות קדימה. למי שיושב בכורסא זה נראה תמוה. אבל שם על ההר היה נראה לי שכל אנרגיה שאיננה מיועדת להתקדמות של עוד צעד קדימה תהיה קשה ולא תצדיק את השקעתה.
לגבי השמיכה התרמית. הייתי צריך להוציא אותה ולעטוף את הגוף העליון של הרץ עם סימני ההיפותרמיה. זה לא עלה בדעתי בזמן הריצה. כאילו השמיכה היא מוצא אחרון למצב של התקעות בשטח ולא לשימוש כדי להתחמם אם צריך. פשוט לשלוף ולרפד את עצמך מתחת לחולצה או את מי שצריך.
בגבהים כמו שבגבהים, אין להקל ראש ותמיד יש להצטייד במה שנקרא ציוד לריצה אלפינית. כדאי להכין בקבוצה רשימה מפורטת של הציוד הנדרש. אנחנו תדרכנו זאת מראש, והיו רשימות ציוד, אבל לא שלמות. לבדוק ממש את הציוד אחד של השני לפני היציאה. בעיקר את אלה שלא מנוסים בריצה בגובה רב. למרות התדרוכים, יש לבדוק אחד את השני ולוודא שיש את הציוד.
תפקוד בגובה הוא אינדיבידואלי. ניסיוני האישי עם גבהים היה שזה יכביד על הנשימה אך לא יהווה בעיה נוספת. אולם יש כאלה שיחוו תופעות של בחילה וכאבי ראש בגבהים אליהם טיפסנו. לא עשינו שיחה בקבוצה על הניסיון של כל אחד בגבהים והאם הוא מכיר על עצמו תופעות כלשהן. זאת, למרות שחברי הקבוצה מכירים אחד את השני ואף עברו מחנות ריצה ביחד בעבר. בדיעבד היה כדאי להעמיק יותר בניסיון ולהבין מי נמצא באיזה מצב למול האתגרים.
עוד בעייה תרבותית היתה שאנו היינו קבוצת חברים. כשאין ביננו גורם שהוא אחראי מתוקף זה שהוא מאמן הקבוצה, מלווה מישראל או שהוא אחראי לפי חוק וגם משתכר מהארוע. במצב כזה יש נטיה שלא להיכנס אחד לשני לנעליים. צריך להבין שזו חולשה ולא חוזקה. וצריך לשוחח ביחד על הניסיון של כל אחד, לבצע תידרוך יסודי, ולנתח סיכונים אפשריים. כך גם לקחת אחריות על התאמת הציוד של כל אחד בהתאם לניסיון הקולקטיבי. אני כותב זאת למרות שהאווירה בקבוצה שלנו היתה מאוד פתוחה, והיינו מוכנים לפתוח כל נושא, דיברנו על מסלול יום המחרת, בדקנו ושוחחנו עך תחזית מזג האוויר. כך גם עלו נושאים כמו התמודדות עם נפחי המסלולים כקבוצה, איך ננהג וכיצד נגיב למקרים שונים. פשוט לא הקדשנו מחשבה וזמן בכל הנוגע לתפקוד במצבי מזג אוויר קיצוניים בגובה. כשעולים לגובה 3100 מטר זה מתבקש.
האקלים משתנה. לכן גם מקומיים יכולים להיות מופתעים מאוד ממזג האוויר כמו שקרה למלווים שלנו. לדבריהם הם לא מכירים חורף כזה כפי שהיה השנה בהרי האטלס. השנה באופן קיצוני לא ירד שלג ממשי בפסגות. אין עונת סקי כמו תמיד. נכון שהם יותר מנוסים. אבל האקלים המשתנה הופך את כולם לפחות מבינים ופחות מנוסים.
היתה בעיה תרבותית ביננו לבין המלווה. הוא מתוך כבוד לא בדק אותנו ואת הציוד. הייתה לו מוטיבציית יתר להוביל קבוצה לפי תכנון למרות שהוא לא מכיר את יכולתיה, ניסיונה וכושרה. עם זאת, אחת שנקלענו למצב הוא פעל בשיא המקצועיות והפגין כושר מנהיגות והובלה ופעל בקור רוח וביעילות. מצד שני אנחנו, שככל הנראה לא היינו נקלעים לארוע לבד והיינו נסוגים ויורדים מההר, סמכנו מאוד על השיפוט של המלווה. כמובן שזה היה נכון כשהחליט להמשיך קדימה לחיקו של הצד הבטוח והנעים יותר של המעבר. אבל צריך להכיר שיש פער, גם למלווה הכי מקצועי, בהכרת המעורבים, ויש הטיה לבצע את התכנית גם כשהתנאים מקשיחים. התנאים היו גבוליים וצריך היה לסגת למסלול אחר.
אנחנו לא הכרנו את המארגנים והם לא הכירו אותנו. לכן היה נכון להתחיל ביום הראשון במסלול נוח יותר ולא במסלול קצה. ככה כל צד היה מכיר את מעלותיו ומגבלותיו של כל צד אחר. רוצה לומר:- היה לנו מלווה מעולה. אבל היינו צריכים לגלות ולוודא את זה במסלול יותר פשוט ולא במסלול הכי קשה בתכנית.
בתנאי שלג רך – להימנע מהמקומות הנמוכים ולהעדיף את המדרונות. אני לא מדבר על מקומות מושלגים עם סכנת מפולות שלגים. אני מדבר על המצב בו היינו אנו ששלג נערם בין גובה של עשרים סנטימטרים במורדות עם פיסות שיחים, לבין תחתית הואדי שבה השלג הרך היה בין 1-1.5 מטר.
מה שכבר ידענו בתיאוריה:- מעברי הרים מועדים לפורענויות מזג אוויר. רוחות מתועלות אליהם, מתעצמות בהם והטמפרטורות צונחות בהם. הם הנקודה החלשה במסלולים. תחזית מזג האוויר היא לרוב מיועדת לכפר שנמצא בתחילת המסלול או בסופו.
אם יש מקום שבו הטיולים מפוקחים, שווה להתעניין במידת האפשר במצב שם גם אם לא מטיילים או רצים שם ממש אלא בקרבת מקום. אם היינו יודעים שהטובקאל נסגר כנראה שלא היינו מטפסים ל3100 מטר לא רחוק מהטובקאל.
בסופו של דבר, חוסר הניסיון שלנו במצבים דומים עשה את שלו. למרות שבכל רגע נתון הרגשתי על עצמי שאני בסדר, לא היה לי ידע לגבי כמה זמן אני יכול להמשיך להיות בסדר בתנאים הללו. מצד אחד אני מתעייף מרגע לרגע למול הרוח והמאבק להתקדם, לפעמים בשלג רך. מצד שני אי הוודאות לגבי כמה זמן עוד צריך להיות בתנאים הנוכחיים ומתי התנאים משתפרים בהמשך הדרך. מי שהכיר את תכנית המסלול ואת התוואי, בסופו של דבר, הרגיש יותר בטוח ממי שלא ידע כמה יש עוד לטפס ומתי מגיעים למעבר. אם הייתי יודע שרק מספר שעות בתנאים הנוכחיים יגרמו לנזק למי מאיתנו, ולא במשך כפחות משעה, הייתי רגוע יותר ולא מודאג מאוד מהמשך הדרך. כך גם ידע לגבי המצב המשתפר מיידית בצד השני של המעבר ולא רק תקווה שבשלב ההוא לא היתה מבוססת.
כשהולכים לשטח לא נודע, רצוי להסתמך על חברה מקומית עם המלצות. אפשר לחסוך הרבה כסף על עקיפת התיווך של חברת נסיעות מהארץ, אך גורם מקומי עם המלצות משפר מאוד את הבטיחות בארוע. אנחנו הסתמכנו על מארגן מקומי שקיבל המלצות חמות ויצאנו נשכרים מכך. הרווחנו בגדול גם את כל מה שמסביב לריצה:- מקומות הלינה, האוכל, הלוגיסטיקה, הסיורים, ההסברים, וההרגשה שמשהו דואג לנו שנהנה.
מעלה הקל ברגליו הסעיר את דמיוני מזה מספר שנים. שמעתי עליו לראשונה בסיור ארכיאולוגי. לא סיור ארכיאולוגי כמו זה הנעשה בשטח. אלא סיור כזה הנעשה ברחבי הרשת. חיפשתי אתרים של קהילות סיירי שטח. אנשים שמלבד אהבתם לארץ ולטיול בה, אוהבים גם את הסיור והגילוי. מצאתי מספר אתרים נפלאים כאלה. שהזמן הקפיא. חלק מהתמונות כבר לא נגיש ועולה עם אייקון שבור. חלק מהקישורים כבר לא מוביל לשום מקום. אבל קהילת אג'נדה בתפוז ידעה ימים מופלאים של שיתוף במידע ופירוט רב של מסלולים ושבילים, עמוק ברחבי המדבר הישראלי. מקומות ומעברים שקיומם עובר מפה לאוזן. שהאופנוענים הרעשניים אינם מעיזים לפקוד, ושהג'יפאים קפואי המבט ומזוגגי העיניים דרים צמיגיהם מהמה.
עוד רמז באתר עמוד-ענן. ועזרה משוקי סייר המדבר. והנה אני עומד על כביש 90. מאחורי ים-המלח. לפני מצוק ההעתקים. מרחוק, בשליש הרכס, אני רואה את שני הכתמים הלבנים. הכתמים שאליהם אני אמור לטפס דרך שדה סלעים אימתני. ושם משמאל לכתמים אני אמור למצוא שביל נפלא, מרוג'ם היטב, שיוביל אותי מעלה אל רמת המדבר.
הדרך אל הכתמים קלה בתחילה. ריצה קלילה, משמרת כוחות. אך אט אט השיפוע מתליל וערוגות הסלעים נערמות. אני מרגיש כאילו שאני פוסע לקצה מזח בתל אביב, מדלג מסלע לסלע. רק שפה השיפוע הוא 45 מעלות. הספק מתחיל לחלחל אל ליבי. מה אם המעלה נמצא בשלוחה ליד? מניין לי ששמאלה מהכתם זה לעבור משמאלו ולא לעבור שלוחה משמאלו? מה אם בליית המדבר עשתה את שלה? עדיין אין שום זכר לשביל. להיפך, בשלוחה שבצד, זו שאליה איני יכול להגיע אליה בגלל הקניון שהעמיק לצידי, יש רמז לשביל, שאמנם ספק אם הוא עביר.
הראש מחשב תוכניות משנה. אם אין שם שביל אחזור לאחור, או שאכנס לנחל משמר, או שאחזור לעין גדי שם חונה הרכב. אני לוקח כאן שום סיכון שאינו מחושב. מכסימום אקפל את זנבי, אתנצל בפני שותפי לריצה. אבל קודם נגיע לשם. אל משמאל לכתם הלבן.
עוד מאמץ קל, עם סקפטיות בשיא. ואני משמאל ומעל לכתם הלבן. שביל נפלא. ברור היטב. מסותת עם מעקה לתהום כשצריך. מזגזג בשיפוע פרדות כשהשלוחה תלולה. ומרוג'ם היטב. יאללה, הלאה, למעלה. אל רמת המדבר. השביל הנעלם לא מתחיל בכתם הלבן. הוא מגיע מהנחל שמצפון. כנראה בדרך נוחה יותר, כולה על השביל המסודר הזה, אבל, כנגד, דרך כפולה במרחק.
משם רצנו למפל חולד הנפלא. עם הפרסה שלו. והלאה לנחל חבר. נכנסנו ליובל שנשפך לנחל חבר מדרום. יובל שהסתיים במפל גבוה אפילו מזה של נחל חבר וסיפק תצפית נפלאה על המערות והמפל. הלאה צפונה לשיטוט ברמת המדבר, למרגלות חושם-צפנת-א-סנע. ודרך מעלה איסיים ונחל ערוגות למטה לרכב שהמתין בכניסה לנחל דויד. שעות מופלאות של התמכרות חסרת רסן לשבילים עתיקים מזמנים. כאלה שאינם מסומנים בשום מפה. וכל מה שאתה יודע זה את הכוון הכללי שאליו הם משתרעים, ברגע שבחרת אותם.
30 קילומטרים. 1250 מטר טיפוס. 3 ליטרים מיים. 7 סיניקרס.
מספר שנים עברו מאז אחז בי נגיף הריצות הארוכות. נגיף שפרץ לראשונה ביוון, ערב מלחמתה עם הפרסים. ומאז הנגיף מקנן במידה כזו או אחרת בקרב בני-האדם. מאז נדבקתי, אני נמשך לריצות לטווחים של עשרות קילומטרים. אני נמשך לרוץ שעות על גבי שעות על שבילים לא שבילים, לטפס טיפוסים מפרכים, לרדת בירידות תלולות ודרדרתיות. להיחשף למאמץ בתנאי חום, קור יובש, לחות ורטיבות.
כשהשיגעון הזה התחיל. הכרתי מאמן, שבטח ויזהה את עצמו בכתוב (כמו גם כל מכריו), שאמר לי שאת מה שאלמד בריצות האולטרה על עצמי, אני אקח ככלים לחיים האמיתיים. כבר אז הייתה לי היכולת להבין למה התכוון. ריצות אולטרה הן בסופו של דבר, כמו בתחילתו של דבר, אומנות של ניהול משברים. כל מי שניסה לרוץ מבין מהם משברי הריצה. המשברים הפיזיים והמשברים המנטליים. אולם בריצות אולטרה, רשימת המשברים האפשריים תופחת ועוצמתם נמתחת יותר קרוב אל הקצה.
אני לא לקחתי את דבריו ברצינות. לפחות לא עבורי. הוא צעיר ממני כמעט בעשרים שנה. תשובתי הייתה שאני מתכוון לקחת את מה שלמדתי בחיים ואת זה ליישם בריצות האולטרה. חשבתי, שבכל הנוגע לניהול משברים אני מוכן יותר ממשהו צעיר יותר שחוויותיו מוגבלות יותר. כנראה שצדקתי. אבל במבט לאחור, עדיין לא הבנתי כמה יש לי עוד ללמוד. כמה הריצות הארוכות יכולות ללמד אותי על החיים האמיתיים.
אחד הדברים המשמעותיים ביותר שרצים למרחקים ארוכים מאוד לומדים, הוא מה שאכנה כתופעת ה- Twisted Realty. תופעת המציאות המעוותת. תחת קשיי הריצה, שעות ארוכות לתוך המאמץ עם עוד שעות רבות לפניך, המציאות מתעוותת. כל פרספקטיבת השקלול של הנתונים שלפניך, מצבך הגופני, מצבך הנפשי. הכול מתעוות.
לפעמים העיוות הוא לרעתך. אתה בטוח שלא תוכל להשלים את המסלול. וגם אם אתה חושב שאולי תוכל, אתה בטוח שלא כדאי לך. לא היום לא עכשיו. לפעמים המצב הוא הפוך. אתה מתמלא בתחושת אומניפוטנטיות. מי יכול עלי? אתה מרגיש שתוכל לרוץ מהר יותר ולנצח כל מגבלה. זו כמובן טעות שתשלם עליה מאוחר יותר לתוך המסלול.
הריצה הארוכה לעיתים הופכת למיקרו קוסמוס סגור, שכל מה שמחוצה לו אינו קיים. זה אתה וקו הסיום. זה אתה וקו הסיום שלא תגיע אליו. ואתה מגיע אליו. התמודדות עם המשבר תוך כדי ריצה, אינה רק שאלה של אופי מולד. היא שאלה של טכניקה, של ניסיון ושל הרבה הרבה תרגול. בכדי לסיים אתה צריך לנטרל ולטרוק את דלתות היכל בית המשפט שפתחו כל הישויות הסכיזופרניות שמתקבצות לך לתודעה בשעת משבר. עליך להשתיק את כל הקולות. להרגיע את החרדות. אתה יודע שהמציאות שאתה מנתח היא מעוותת ולכן אין מקום לשיקול רציונלי. לכן, גם אם המשימה הסופית אינה נראית אפשרית ברגע מסוים עליך להתמקד בלעבור רק את המכשול הבא. סוף העלייה, התחנה הבאה, אולי לפעמים הצעד הבא.. וחוזר חלילה. נטרל את המחשבות והשיקולים, אינך יכול לבצעם ביעילות. אם אתה יכול – תתקדם.
זה לא שלמשברים אין מחיר. הם גובים את שלהם. הם מצלקים אותנו. הם כפויים עלינו. לא בחרנו אותם. הרץ היה מעדיף לרוץ את אותן ריצות חלום זורמות שהוא זוכה להן מידי מפעם. אבל המציאות העגומה והקשה של ההיות הממשית בתוך משבר מתרחש, היא דבר חולף.
בכל מקרה, הרץ למרחקים ארוכים שואב כוחות מניסיון העבר. ריצות קודמות. משברים קודמים שנראו באותו הרגע כמביאים סוף פסוק למשימת הריצה ההיא אי שם בעבר. הוא שואב כוח מכמה מצבו היום בדרך כלל טוב יותר. הוא שואב כוח מכך שהכלים שיש לו להתמודד עם המשבר הנוכחי מושחזים, משופרים, וטובים הרבה יותר מבעבר.
הרץ למרחקים ארוכים מתבונן לאחור. רואה את רצח ארלוזרוב, את פרשת אלטלנה, את פרשת העסק ביש, את ערב מלחמת ששת הימים, את הבוקר שאחרי מלחמת יום הכיפורים. את הרעב שהיה פה בשנות ה-50, את שיאה של האינתיפאדה השנייה. הטילים של מלחמת המפרץ, לבנון השנייה וצוק איתן. הרץ למרחקים ארוכים יודע שהזמן יטאטא את ביבי ואת הקורונה לפח האשפה של ההיסטוריה. זה לא שהם לא יגבו מאיתנו מחיר. הם יגבו את שלהם. הם כפויים עלינו. הם נראים כמקרו קוסמוס שסוגר עלינו ואין כלום מחוצה לו. לא בחרנו אותם. הם יצלקו אותנו. אך הם דבר חולף. אל לנו לתת לתופעת המציאות המעוותת להשתלט עלינו. זה לא הקץ. זה רק משבר חולף. וכמו לרץ הוותיק. גם לנו, יש היום יותר כלים וניסיון, לתקן. הדרך נמתחת לפנינו, צריך רק להמשיך להתקדם.
אינני זוכר מתי התוודאתי לראשונה למכתש הגדול ולמכתשים בכלל. כמו כולנו זה קרה לי אי שם בילדותי הרחוקה. וכמו רובנו נכבשתי בעצמתו המרשימה של הטבע במיטבו.
אי-שם בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. התחלתי לרכוב על אופני שטח. ועם הרכיבות התחילו הביקורים במכתש הגדול. בתחילה היה זה קטע קטן על סינגל סובב ירוחם שהציץ לתוך המכתש. אחר-כך דרך נחל שועלים וחזור לכביש בהר אבנון.
קהילת רוכבי השטח היא קהילה מגובשת. סיפורים על סינגלים לאורך השפה המערבית של המכתש החלו לבצבץ ברשת. ואיתם באו הרכיבות. מהחלק המזרחי של המכתש הדרנו את גלגלי אופנינו. זהו שטח טרשי ופראי שאין מה לחשוב אפילו על לרכוב בו. טל ריבלין הוביל פעם קבוצת רכיבה בכרבולת. החברה נהנו. האופניים היו עליהם. והמסר לקהילת הרוכבים היה שלא להתקרב לשם בשום אופן עם אופניים. לימים הכרבולת סומנה והוסדרה כשביל ישראל. רבים מטיילים בה. והיו גם כאלה שרצו בה.
עם המעבר לריצות שטח, פקדתי מספר פעמים את המכתש הגדול. רצתי על גדותיו, בתוכו, דרכו. טיפסתי פעם את הכביש במעלה להר אבנון באימון עליות ארוכות. באותן ריצות התגבש בי הרעיון לבצע ריצה שסובבת את כל המכתש. משהו כמו 45 קמ'.
כמרחק, זהו מסלול אולטרה קצר מאוד. אולם רצי שטח, בדרך כלל מתכוננים בקפדנות לאיזה מרוץ או ארוע. לשלב ריצה בנפח כזה דורשת תכנון והערכות. לקח לי שלוש שנים עד שמימשתי את הרעיון.
אני מביא פה את סיפור הדרך והשיקולים השונים בתכנון לטובת אלה שירצו לעשות את המסלול המאתגר והמרתק הזה ומעוניינים במזעור אי הוודאויות. כמובן שהדברים פחות נוגעים לאלו שאוהבים לגלות את הדברים והקשיים בעצמם.
אזהיר ואומר שמדובר במסלול שמומלץ רק לרצי שטח מיומנים. שצברו קילומטראז' וניסיון בריצות מדבר טכניות ארוכות ומומשכות. מי שיבוא לכאן לריצת אולטרה מדברית ראשונה – צפוי להתרסק. ראו הוזהרתם. אם ניסיון השטח שלכם הוא חוצה טוסקנה – אל תבואו להתגלח פה על מדבר ושטח. זה סרט אחר. בנוסף – אם מצאתם את עצמכם מתלבטים בהיבטי בטיחות על המשך הדרך – כנראה שאתם לא על המסלול הנכון. זה לא הזמן לקיצורי דרך מסוכנים. בכל הקטע המערבי יש מעקפים בטוחים ונוחים מערבית לגדה – במידת הצורך השתמשו בהם. שימו לב שממרחק של 2 קמ' מערבה מהגדה, בואך מעלה אברהם, משמש כשטח אש ואימונים פעיל לצה"ל. המנעו מהתקרבות לשם בימי חול. זה יסביר לכם גם את הפיצוצים שיתכן שתשמעו מהכוון.
שיקולים והערכות
איפה להתחיל? בעיקרון יש שלושה מקומות רלונטיים להחנות רכב באזור המסלול:-
1.חניון מפעל אורון. מפעל אורון הכשיר למצד שער המפעל מגרש חניה המיועד למטיילים. במקום יש שומר קבוע, ברזייה ותנועה שוטפת של רכבי המפעל. אנחנו בחרנו להתחיל את המסלול מכאן.
2. חניון חולות צבעוניים. בתוך המכתש הגדול לצד הכביש החוצה אותו. מגרש חניה מוסדר ללא שמירה.
3. מצפה אבנון. המצפה המרכזי על המכתש הגדול. נגיש לכל רכב. מרוחק כקמ' מהכביש וללא שמירה.
4. ניתן גם להשאיר את הרכב בירוחם ולהגיע במונית או בטרמפים לתחילת המסלול.
איך להקיף? עם כוון השעון או נגד כיוונו? יכולים להיות פה מגוון שיקולים. הקטע הקשה והיפה ביותר במסלול הוא הכרבולת. יש שיבחרו אותו כפנינה לסוף, יש שירצו להתגבר עליו בהתחלה. שיקול נוסף הוא, בתלות בנקודת ההתחלה, מתי בדיוק רוצים לחצות את הכביש. בחציית הכביש ניתן להשתמש להכנה לוגיסיטית ולהטמין בו מזון ומיים. מדובר או בפתח המכתש המזרחי, או בחציית הכביש ליד הר אבנון. למקיפים נגד כוון השעון הכביש יגיע בשליש המסלול, ולאלו המקיפים עם השעון בשני השליש.
לילה? אני לא ממליץ לבצע את המסלול בלילה. ובעיקר לא לסיים אותו בלילה. בכרבולת רשות הטבע והגנים אסרה על התנועה בלילה. בכל מקרה, מומלץ להצטייד בפנסי ריצה למקרים ותגובות.
לוגיסטיקה נוספת
הטמנות מוקדמות ניתן לבצע במקומות הבאים:-
בפתח המכתש הקטן. להטמין צידה לצד הכביש.
מי שלא מתחיל בפתח מפעל אורון יוכל לגלוש לשם ולהשתמש בברזיה שבחניון.
בחציית הכביש ליד הר אבנון. במקום יש שקובית חלולה שבה ניתן להטמין ציוד ומים.
הכביש לפני הירידה למכתש הגדול. משמאל הצמת למצפה אבנון. מימין שלט הכניסה למכתש ואחריו שקובית חלולה שניתן להטמין בה מים ומזון. (תמונת street view)/
בנוסף, כדאי לדעת, למקרים ותגובות, שקיים מיכל מים גדול על שפת המכתש כשלושה קמ' ממערב למפעל אורון. ליד מיכל המים יש צינור עם ברז. המתקן יכול לשמש רצים שנקודת ההתחלה שלהם היא בהר אבנון. ההגעה לבריכה דורשת לעלות אליה מהנקודה בה שביל ישראל חוצה את דרך התחזוקה של המיכל. מי שיכול להיות מלווה בג'יפ יכול לדאוג לנקודת הצטיידות נוספת. במפגש עם ג'יפ, במעלה אברהם.
נקודת תיספוק נוספת למי שמלווה בג'יפ יכולה להיות במפגש של נחל רביבים עם שפת המכתש אליה יש גישה לרכבי שטח. יש לתכנן את הגישה לפי המפה הזו:-
סיפור דרך
מובאים כאן סיפור הדרך וטיפים להתמצאות להקפה נגד כוון השעון על פי הקלטת המסלול שלנו עם הערות להתמצאות בשטח והמנעות מטעויות שעשינו.
00.00-02.00 – קטע 1 – ממפעל אורון ועד חציית מסילת הברזל.
יוצאים מהמפעל בריצת כביש בירידה מתונה למרחק של כקמ' וחצי. מ-900 מטר על הכביש מתחיל ללוות אותו שביל מסומן בצד שמאל. לאחר 1.5 קמ' השביל המסומן לוקח ישירות מערבה לחציית מסילת הברזל.
02.00-05.80 – קטע 2 – ממסילת הברזל ועד לפתח המכתש הגדול
משתלבים בשביל ישראל ורצים כללית צפונה. בקמ' 03.00 מגיעים לפיצול שבילים עם שביל שמגיע משמאל, מדרום מכוון הכרבולת. אנו נפנה ימינה צפונה. השביל כאן יריץ לחלוטין ונוח במגבלות שיפוע ודופק. ללא בעיות ניווט.
05.80-09.70 – קטע 3 – טיפוס המצלעה מפתח המכתש לכיפה 524
כאשר חוצים את הכביש רואים את המצלעות ממול נטויות ואנו צריכים לבחור את המצלעות ביניהם נטפס. אנחנו בחרנו בסדק הלא נכון שהביא אותנו למבוי סתום. ואז נאלצנו לטפס טיפוס תלול וקצר של שבעים מעלות שיפוע כדי לעבור לסדק אחד מזרחה יותר. לכן מומלץ להתחיל את הטיפוס בסדק הנמצא 50 מטר מזרחה מהסדק המוקלט והמסומן במפה פה. בכל מקרה אם נעשתה טעות הטיפוס קצר מאוד ולא מסוכן. ככל שעולים הטיפוס הולך ומתמתן והשביל נעשה ברור ויריץ יותר ויותר. לקראת כיפה 524 מגיע וואדי רחב מימין. מי שישמור על הנתיב שלנו יעקוף את כיפה 524 בצורה חכמה יותר לניצול שבילים ותוואי שטח. אבל גם אין בעיה להיצמד לשפת המכתש ולהיות יותר משמאל וממערב למקום אותו אנו חרצנו.
09.70-12.90 – קטע 4 – מכיפה 524 ועד לתצפית הצפון מערבית
מכאן אנו רצים על שביל שמטייל על גדת המכתש ומטפס כללית צפון מערבה. אין בעיית ניווט מיוחדת. לעיתים הרכס שמימיננו סוגר אל המדרגה עליה אנו נעים, והשביל נהיה צר עם תהום משמאל, אך יש מרווח נוח ובטוח.
בקילומטר 11.6 עולה צפונה נקיק מן המכתש ואחריו יש גבעה תלולה. יש דילמה האם לעקוף את הגבעה משמאל בשביל פריך וצר. אני ממליץ להקיף מימין. להיכנס לוואדי העולה ולחצות אותו ולהשתלב בסינגל ברור שמטפס מימין לגבעה ואחר כך חוזר לגדת המכתש.
בקילומטר 12.2 נבחין בשביל סינגל מהודק שעולה מתוך המכתש ומטפס ימינה. נשתלב בו ונמשיך איתו בתחילה למעלה לשפה העליונה של המכתש ואחר כך לתצפית מהפינה הצפון מזרחית של המכתש.
12.90-14.90 – קטע 5 – הסינגל הצפוני בין הנקודה הצפון מערבית ועד לצמת היציאה
מהתצפית בנקודה הצפון מערבית של המכתש נבחין בשביל סינגל ברור על אותו קו גובה שמוביל דרום מערבה בערך ברבע הגובה של צוקי המכתש. נרוץ עליו. זהו שביל נוח. יש נקודה או שניים שמחייבים מעט זהירות בחציה עקב בליה של נתיב מים שמעט הורס את השביל. מדובר במרחק של כמטר. אולם בסך הכל אין בעיות תנועה מיוחדות בקטע זה. בסוף הקטע נדרשת עירנות בהיבט הניווט. השביל הברור מתחיל לרדת לתוך המכתש. אנו רוצים למצוא שביל פחות ברור שמקילומטר 14.9 מטפס ימינה לרמה שמעל המכתש. עירנות זה כל מה שנדרש והשביל המפצל לוקח למעלה לאוכף בגדת המכתש דרך ערוץ קצר היורד משם.
14.90-18.80 – קטע 6 – אל צמת הר אבנון
לאחר שעלינו על הרמה אנו נמצאים בשטח גבעי שמחורץ בנחלים שיורדים משפת המכתש לכוון מערב. הללו יוצרים שטח מבותר שאנו חוצים את הנחלים שבו ומטפסים את הגבעות. השטח עביר לחלוטין. אבל הרץ צריך לבחור בין הצמדות לשפת המכתש ותפירת השטח בנתיבים תלולים יותר. או להקיף את הגבעות מימין ממערב, בדרך כלל על שבילי בעלי חיים נוחים, ולשמור יותר על קווי הגובה. כך נתמרן בשטח עד שנגיע להר אבנון. הר ברור על שפת המכתש נקיף אותו משמאל עם כוון השעון עד שנגיע לדרך העפר ואיתה נרד אל הכביש. כאן בשקובית אפשר היה להטמין מראש מים וארוחה.
18.80-22.70 – קטע 7 – הגדה המערבית התיכונה
בתחילת קטע זה, בהקלטה, אנו השתעשנו קצת בריצה בזבזנית באנרגיה בר-בשטח. הנתיב שלנו יאיט אתכם ויגרום לתפירות מיותרות. אני ממליץ לקחת את שביל הג'יפים הברור שיוצא דרומה כמאה מטר על הכביש ממערב לשקובית ההטמנה. עם השביל הזה להתקדם עד קילומטר 20.8 למרגלות כיפה 659. מכאן אני לא ממליץ לקחת את ההקלטה שלנו. יש שתי אפשרויות. או להקיף את הגבעה משמאל עם סינגל שתחילתו מוסתרת והוא משתפל בתחילה צפון מזרחה ואז דרומה. או להקיף רחב מימין מבלי לטפס את כיפה 659. ברגע שתהיו מצפון לכיפה 659 המשך השביל על הגדה הוא ברור ומובחן.
לקראת סוף הקטע תגיעו לצמת חשובה (WP001) להמשך אך לא ברורה במיוחד. על כך בתיאור הקטע הבא.
22.70-24.30 – קטע 8 – הסינגל התיכון
בנקודת ההתחלה, WP001, השביל הברור נראה חוצה נקיק קטן ומטפס ימינה ומתעקל מערבה. זה שביל שעוזב את גדת המכתש לכוון נחל שועלים. אנו רוצים לרדת שמאלה עם הנקיק, בירידה תלולה יחסית בעשרות המטרים הראשונים אל מדרגה אחת נמוכה יותר בגדת המכתש. אחת שירדנו לשם אנו נמצאים על סינגל צר, אך בטוח, שוב ברבע העליון של צוקי המכתש. הציר לעיתים טרשי ומאט את הצעדים. לקראת סוף המקטע (WP002) אנו מטפסים עם השביל הזה בתוך נקיק שחוזר למעלה לשפת המכתש. השביל נוח ונע על הגדה הימנית מערבית של הנקיק, אך תחילתו אינה ברורה. לכן עירנותכם. מי שיחמיץ פשוט יטפס בתוך הנקיק, אין בעיה! רק פחות מהיר ונוח.
24.30-32.30 – קטע 9 – הרמה המערבית הדרומית
זהו הקטע הנוח והמהיר במסלול. נרוץ על שפת המכתש כשמידי פעם נפתחים ערוצים ושטחי ניקוז היורדים מערבה ומידי פעם סוגרות גבעות את השפה ושם עוברים בשבילים צרים, על שפת תהום, אך נוחים מאוד. ככה ב WP003 בקילומטר 25.8 וב- WP004 בקילומטר 28.3. במקומות אלו נראה מרחוק כאילו הדרך נחסמת על ידי הגבעות המתקרבות למדרגה עליה אנו רצים אך נמצא שם מעבר ברור ונוח. כאשר נחלוף מתחת לכיפה 702 בקילומטר 28.8 אני ממליץ להמשיך בנתיב הנוח המתרחק מעט משפת המכתש ונמצא מתחתיה. בקילומטר 30.7 להתעלם משביל הג'יפים ולרוץ בנטיה שמאלה עם הערוץ המטפס שמאלה, עד לשפת המכתש עצמו לתצפית נוספת ב WP006 בקילומטר 31.5. כאן יורד ערוץ דרום דרום מערבה. ומימינו יתגלה מרחוק שביל ברור. איתו נגיע לדרך הג'יפים בסוף המקטע ב WP007.
32.30-34.60 – קטע 10 – הגדה הדרומית
כאן ניקח שמאלה מזרחה עם שביל הג'יפים היורד בתלילות. עד לקילומטר 33.0 שם השביל מטפס שמאלה חדות ובתלילות אל האנדרטה הברורה. אנו נמשיך ישר קדימה לתוך הנחל או שנמשיך עם שביל הג'יפים:- זה אותו דבר. נקודת המפתח היא קילומטר 33.3. כאן שביל הג'יפים פונה בארבעים וחמש מעלות שמאלה ויורד לתוך המכתש. לפנינו מתנשאת כיפה 675. כאן עלינו לבחור שביל סינגל לא תמיד ברור השומר על קו הגובה ועוקף את הכיפה מימין מדרום. נשמור על השביל הצר עד שהוא מתחבר לשביל ישראל בסוף המקטע WP008.
34.60-46.30 – קטע 11 – הכרבולת
כעת הריצה היא על שביל ישראל. השביל מסומן וברור. זה הקטע הטכני ביותר, האיטי ביותר והיפה ביותר בשביל. לכאורה בירידה – אבל על תבנו על זה. הירידות קשות וטכניות וסופן בעליות תלולות עוד יותר.
46.30-מפעל אורון קטע 12 – אל הרכב
מרגע שהגעתם לשביל השירות המוליך למיכל המיים, הסתיים למעשה המסלול. נותרו לכם 2 קמ' ריצה נוחה על דרך סוג א' חזרה למפעל אורון. המהדרים יכולים להמשיך עוד קצת על שביל ישראל לפי מפות סימון שבילים. אך אין בכך צורך. אתם את המכתש הגדול היקפתם.
להורדת מסלול GPX –
אפילוג
אשמח אם מי שביצע ונעזר בנתונים שפה או בפייסבוק יכתוב סכום רשמים וישתף בתמונות, ובטח בטיפים חדשים למבצעים עתידיים.
ככל שהמועד קרב, מזג-האוויר התקדר יותר יותר, וכך גם התבהר יותר ויותר, שחמישי הקרוב אינו יום טוב לרוץ בו. הרעיון היה לבצע ריצת-נפח ארוכה במצוק-הצינים. וכבר מלכתחילה היה ברור לי, עוד טרם התברר מזג האוויר, שאני צריך תמיכה של מקצוען אמיתי שיכניס אותי לשטח ויוציא אותי ממנו. אחד שאוכל לסמוך עליו ועל שיקול דעתו במקרה של סיבוכים, אפילו יותר מאשר אוכל לסמוך על עצמי במצב קיצון של עייפות ותשישות. הבחירה הטבעית במקרה כזה היא בזולי. בחירה שהוכיחה את עצמה ככל שהזמן נקף והיה ברור שמזג האוויר יהיה גבולי. בעצתו של זולי, הזזנו את המסלול דרומה, הרחק הרחק מקו הגשם שחוזים הנביאים, האצטגנינים, ולא פחות מהם – המודלים השונים לחיזוי מזג האוויר.
התחזית היא של רוחות עזות, אובך וטמפרטורות של 0-5 מעלות. אני מתייעץ עם זולי ועם יורם. מאמת את תחושתי שהנתונים מראים שזה לא יהיה יום מסוכן באזור מצפה רמון. יוסי יהיה איתי ללוות בחלקים נכבדים מהמסלול. יאללה, הולכים על זה.
הפרידה עם אור-ראשון מהג'יפ החם ביציאה הדרומית ממכתש רמון איננה פשוטה. אך הקור העז לא מותיר זמן למחשבות. אני מתחיל לנוע ומטפס את מעלה-אפור. מהר מאוד אני נכנס לאזור של נוחות. למרות הטמפרטורות הנמוכות, שלוש שכבות לגוף עליון עם חולצה-תרמית ומעיל-רוח, טייטס ארוך לרגליים, כפפות, באפ לפדחת ועוד אחד לצוואר, עושים את שלהם. במחצית העליה אני נפרד מבאף אחד ומהכפפות ונשאר ככה עד סוף הריצה. פעם ראשונה אי-פעם שאני לא מרגיש צורך לעבור לשתי שכבות לאחר החימום הראשוני.
הרוח היא מערבית, צפון מערבית. זה אומר שהקיר הדרומי של מכתש-רמון שובר אותה. זה יוצר אזורים של שקט במדרון הדרומי עליו אני נע במרבית הדרך. אך גם אזורים בהם עוצמת הרוח עולה מאוד. וזה מה שמאפיין את הריצה. בנקיקים משבי רוח משתנים. כמה דקות של שקט מחמם, ואחר-כך כמה דקות של משבים עזים שכמעט תולשים לי את הבאף מעל הראש. וכשאני יורד לקטעים שמתחת לרכס הדרומי, מצפים לי כל פעם כמה קילומטרים של ריצת התנגדות מול רוח הנושבת בעוצמה חזקה אך קבועה יחסית.
ראיתי איפשהו מאמר על ריצה ברוח שאומר שרוח פנים של עשרים קשרים מעלה את קושי הריצה בכעשרים אחוז. רצנו בשלושים קשרים ולבסוף אף בעוצמה שלהערכתי הגיעה לחמישים קשרים. התחושה דומה לריצת התנגדות. כמו שאני רץ עם יואב בפארק כשהוא שם עלי רצועת גומי ומושך אותי מאחור. רק שבפארק זה לקטעים של ארבעים מטרים. פה זה יימשך כמעט ארבעים קילומטרים.
שכבת הביגוד החיצונית היא של מעיל-רוח. כזה שאפשר לכסות איתו גם את התרמיל. זו טעות לרוץ עם מעיל כזה ברוחות עזות. שולי הבד המיותרים מתנפנפים בעוצמה כמו דגל שתלוי ברוח. הנפנוף הזה יוצר רעש תיפוף חזק מאוד. במיוחד בעודפי בד שליד האוזניים. והרעש הזה מלווה אותי חלקים נכבדים מהדרך. לרוח – מומלץ לבוש שהדוק מאוד על הגוף.
אני מסתגל למצב ומבין את התנאים. מסיים את מעלה-אפור, השמש רק עכשיו זורחת. ואני יורד לראשונה בחיי את קיר האמוניטים. רץ מול הרוח במישור. ומטפס לשן-רמון. כעת אני נזכר, שבראש שן-רמון, לא הסתכלתי על כלום. כל שעניין אותי זה למצוא את הנקיק היורד מהפסגה, ולחמוק לתוכו מן הרוח העזה. וכך אני יורד למכתש למפגש ראשון עם זולי. תה חם. מילות עידוד ואני פונה בריצת שטח קלה לכוון מפער-שן-רמון. השמיים מתקדרים. גשם שמתייבש מיד במגע עם הקרקע מצליף לי על הפנים. אני לא מביט אחורה לראות אם זולי עוד שם. מבט לאחור יכול לרפות את רוחי. מוקדם מידי לוותר.
מפער שן-רמון
במהירות מפתיעה השמיים מתבהרים. וכך הלוך ושוב זה יימשך כל היום. המעבר במפער מדהים אותי. תצורות גאולוגיות מרהיבות מחד, ומעבר נוח וברור מאידך. אני מתענג על ריצה מישורית על ריצפת נחל הדוקה. מעט מאוד שטח כזה יהיה לי היום. ומשם בשביל היפיפה המתפתל בין הגבעות בואכה הטיפוס לזקיף-רמון. כאן אני רץ בתמונת הנוף הכי יפה במסלול. וזו כמעט התמונה היחידה שיש לי עודף אנרגיה נפשית לצלם היום.
הטיפוס על זקיף-רמון הוא קצר מאוד אך גם תלול מאוד. ככל שאני מטפס הזקיף נחשף מעל השטח והרוח נעשית עזה יותר. אני קוצץ את עשרות המטרים האחרונים של הטיפוס בתנועה רוחבית על הזקיף ומוותר על תצפית פנימה צפונה אל המכתש.
למטה, במפער-פיטם, שוב פגישה עם זולי. מכאן יוסי מצטרף ואנחנו מתחילים את הקטע המבודד ביותר בקיר הדרומי של המכתש. זוהי עליה מתונה יחסית, אך טכנית ביותר. בולדרים וסלעים משבצים את הנקיק היפיפה הזה. מידי פעם כמה עשרות מטרים של שביל נקי יחסית מאפשרים ריצה. הרוח פה לעיתים משתוללת בעוצמה ולעיתים כביית לחלוטין. אני צריך להזכיר לעצמי כל פעם כשרע מאוד שעוד יהיה טוב. וכשטוב אני מזכיר לעצמי שעוד יהיה הרבה יותר רע. ורע זה רע. אובך אפור, הרוח שורקת, מעיל הרוח מתופף, הקור מאיים לחדור את הקליפה הנינוחה שעוטפת אותי ולתלוש אותה.
הר עודד. לראשונה אני חוצה את האוכף שלו שראיתי כל-כך הרבה פעמים מכל-כך הרבה זוויות אחרות. לא לפני שביקרנו שוב בגב-עודד רק בכדי לגלות שהוא ריק. הרוח בתוך הנקיק המיוחד של הר עודד משתוללת במיוחד, הרכסים הצרים משני צידי הנקיק מאיצים את הרוח ובמיוחד באוכף. למטה במוצא השביל לנחל נקרות, שוב ממתין לנו זולי עם תה חם. מתייעצים. משנים מעט את המסלול. ואני ויוסי מושכים הלאה. כרגע ברור לי שזה לא יום להתנסויות חדשות בשבילים לא מוכרים בשטח. אני נצמד לסגול.
בעליה להר-עידו, אנו נחשפים לראשונה לרוח שעולה היישר מתוך מכתש-רמון עצמו. אם ריחמנו על עצמנו קודם, הרי שלא ידענו מה עוד מצפה לנו. במישור החשוף על שפת המכתש לכוון מעלה ערוד כבר אי-אפשר ממש לרוץ. הגוף מכופף קדימה כנגד הרוח. בעליות מכות הרוח מעיפות לעיתים את מקל הטיפוס לצדדים או אל בין הרגליים. אחר-כך, במעבר תהום קצר שאני חוצה, אני מתפלל לא לחטוף את אחת ממכות הרוח החזקות כמו זו שספגתי רגע לפני. אני מציץ לאחור לראות שגם יוסי צולח את המעבר בשלום.
זולי מחכה לנו שוב במעלה ערוד. הגומחה הרגועה יחסית, בה עומד הג'יפ, עוד גורמת לי לחשוב פעמיים על החלטות החדילה שהיו רק לפני שתי דקות שם למעלה במישור. אבל אין ספק. הגוף מותש משעות רבות של רוח פנים מתנגדת. ממש לא בא לי לעמוד שוב על שפת תהום בספק לגבי חוסר השליטה שילווה במכת רוח רגעית. אני את שלי להיום עשיתי.
ביציאה לכביש 171, זולי עוצר להפריד את ה4X4 שלו (מין ג'יפ חדיש כזה…). ההאנד-ברקס לא עומד בפני הרוח, הרכב נסחף לאחור, ולא שהיינו בעליה. זה רק מחזק את רוחי שפרשתי בזמן. להמשיך לפסגת הר-רמון, המקום הכי גבוה והכי חשוף בנגב, לא היה יכול להיות בשום מקרה, רעיון טוב במיוחד.
אני חושב על אלו שחוצים את אנטרקטיקה בשמונים יום, במינוס שמונים מעלות, עם שמונים קשר רוח אף. לפעמים מספיק לרוץ ברוח של שלושים קשר בכחמש מעלות בכדי להעריך את הישגם.
משעשע הדבר, שב 2016, רכבנו עם האופניים מסלול בכוון ההפוך, כשהסגול עוד לא ידע שהוא סגול, תוך פסיחה על הטיפוסים החוזרים ונשנים לקיר הדרומי של המכתש. אז לקח לנו את אותו משך הזמן כמו בריצה היום.
אני צריך לייצר משהו כמו 45 קמ' ולטפס בהם משהו כמו 2000 מטר. יואב קובע ואני מקיים. מדבר זה ברור. אבל איפה? רצי הרים יודעים. ארצנו שטוחה היא. עניה בהרים.
בעין-גדי אפשר לעלות את מעלה-ישי ולרדת את מעלה-המושבים ולעלות את מעלה-האיסיים, אולי לחזור על הכל עוד פעם. אבל איך שאני לא הופך את זה – יש טיפוסים יפים, אבל הקילומטראז' לא מצטבר. עין-גדי לא טובה.
אולי אסע צפונה? לא! את זה נשמור לקיץ. על הצפונה לא בא לי.
ואז מתבהרת המחשבה. נרוץ מבוקק לערד. בדרך נעלה ונרד את מעלה-זהר, כי גם ככה אין מספיק טיפוס. ואז נחזור. זה יהיה מסלול סיזיפי. אני לא מצפה ממנו ליותר מידי wאwים והפתעות. אבל הוא יספק את הסחורה.
ארוץ מבוקק לערד. זה מסלול אפי ראוי. בתקופת האופניים אהבנו לרדת מערד לים המלח, כך כמה פעמים כל חורף, אפילו פעם בליל ירח. לא חשבנו על לטפס הפוך. כמה מופרעים דיווחו שעשו את זה בשטח, בדרך כלל לא ביום אחד. הנה! אני ארוץ ממלונות ים המלח לערד וחזרה. האתגר ראוי.
משהו בנסיעות הארוכות דרומה, בחושך, לפני זריחה, תמיד תופס אותך. אני הופך ביתרונות ובחסרונות שבריצה ארוכה מאוד לבד במדבר. הופך בסיכונים, חושב על תגובות לחריגות מהתכנית הבסיסית. כל מה שיכול להרוס ולפגום בתכנית הבסיסית של לבוא, להתקדם, להתקדם, להתקדם, עד שמסתיים. את המחשבות הנודדות שלי תופסת זריחה ארגמן מרהיבה, שצובעת את האופק בדם. והמראה המהפנט הזה גם קצת מאיים עלי, מדאיג אותי. זו לא הפעם האחרונה היום שאקפא נדהם למול האופק…
עין-בוקק. אני מגרש את מחשבות הכפירה ונכנס למוד אוטומט. האנד-ברקס — משוך, אוטו — כבה, אורות — כבה, תיק-ריצה — לבש, מקלות — פתח. אוטו — נעל, מפתחות — אבטח. וזהו, הציוויליזציה מאחורי. עוד מחשבה רפה של האם אני צריך את זה. ואט אט אני מתמכר לטיפוס הארוך במעלה בוקק. הרגליים מתחילות לשרוף. זוהי אצלי תופעה של הדקות הראשונות שעוד מעט תחלוף. כל עשרים דקות ביס בסניקרס, כל שעה כדור מלח, כל הזמן לשתות ולשתות לגימות קטנות. עבודה. מידי פעם מתבונן בנוף ים-המלח הנפתח שם למטה לאיטו. מידי פעם מתבונן על המצוק המאיים שם למעלה, אליו אני צריך להגיע. זהו, זה קורה, אני בחוויה המדהימה הזו של ריצת בדד ארוכה במדבר.
והדרך מהממת ביופיה. ערוצי קירות החול הזקופים של נחל פרסה. שלוחות הסכין הזורמות של הר פרסה. שביל מדברי מדהים שמתפתל בכל אלה.
אני בראש מעלה זהר. דמות שבתחילה ספק נעה ספק דוממת, מזוהה לבסוף כשביליסט בודד. שמעון. "שלום" "שלום". "לאן" "מאן". "בהצלחה" "תודה". מפגשים במדבר הם תמיד מרתקים ובלתי נשכחים. שמעון עם זקנו התיישי, תרמיל הענקים על גבו. וחריצי הדאגה למול נחל אבוב שלמולו ייחרטו אצלי, על רקע השום כלום המדברי, לעד.
מלון מרגוע, בואכה מלונות הצוק בערד. אני נכנס. שוב ציוויליזציה. העולם מתהפך לי. אנשים עובדים, שיחות, הזמזום של עשרות אלפים של מכשירי חשמל קטנים – מחשבים, פלאפונים, מסכים, נורות. "אפשר למלא פה מים?" "תכין לך גם קפה". חמש דקות. אני בחוץ. אני מתבונן מערבה, לכוון באר-שבע ורואה עננים שחורים בשמיים. בד-בבד, אני גם שומע רעמים מתגלגלים משם לכאן. אני בודק שוב את התחזית. ובאין התראות או סימנים מדאיגים מידיים, אני מחליט להאמין לחזאים, ומתחיל לרוץ ישר מזרחה, למטה, בחזרה לעין בוקק.
בדואי צעיר אפטי עם מבט זגוגי, רוכב על חמור מולי באפיקו הרחב והסחפי של נחל-יעלים. "אהלן" "אהלן", "סאלם עליכום" "סאלם עליכום". מבטו משדר לי ש"בחיאת תעזוב אותי באימשך". ואני בקטע מאושר. יצאתי מקניון קטן, טיפסתי את אוכף הבולבוסים היפה שבין נחל כדוד לנחל יעלים על שביל המכונה "גמל-אדום". ועכשיו אני מעופף לי בריצה נטולת תחושת עומס במורד הוואדי. מי יכול עלי? עוד קילומטר ואני עובר בבית קברות בדואי. האם כאן ביקר הבחור? האם זו הסיבה להתכנסות הפנימית העמוקה שלו?
אני נכנס לשביל הג'יפים במעלה-יאיר. מעלי, לכאורה, מעונן חלקית עם שמש רכה. מולי בשורה עוברים ששה אופנועני שטח. אני זוקף קומה ושת, עובר למוד דילוגי איילה. משוויץ. כאילו אין ארבעים קילומטר מאחרי. אני מייצג את כל רצי השטח בעולם למול החבורה הפרועה הזו על מכונות הברזל הנוהמות הללו. האצילות מחייבת.
הם חולפים ואני רץ קדימה. ואני שומע שהם עוצרים ומדברים בקולי קולות. זה נראה לי מוזר ואני מסתובב. ואז אני רואה את זה. תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. חומת אבק שחורה, מהקרקע ועד השמיים, מצפון ועד דרום, מתקדמת למולי. אני רואה את האבק מתערבל במערבולות אופקיות, ניתך כלפי מעלה. חול סמיך נזרק בשמיים כמו מחול להקת זרזירים מטורללת. וכל זה מתקדם אלי. אני מעריך שעוצמת הרוח היא של חמישים שישים קמ"ש עם משבים של עד מאה. וכל זה עומד לשטוף אותי.
נחשול החול המתערבל כבר חמש מאות מטרים ממני
למול הארמגדון הזה, צומח בי שקט פנימי. אני מסרב להתרגש ולהיכנס לפניקה. מה שכן, בהפוכה. אני עובר לריצת אמוק. באימוני האינטרוולים של הארבע-מאות מטר מהעבר לא רצתי כל-כך מהר. בעוד חמישים מטר מתחילה פניית פרסה של השביל במעלה יאיר והוא מתחיל לצנוח על הצוקים מטה לעין בוקק. אולי הצוק יתן לי מחסה כלשהו מהדבר המאיים הזה. ולא כל שכן זה יבוא מאחורי ולא יכנס לי לעיניים.
איך שאני מגיע לעיקול, הרוח מצליפה בגבי. החול דוקר את הרגליים החשופות. הרוח דוחפת אותי במדרון התלול והדרדרתי ואני מתקשה לעמוד. האינסטינקט הראשוני הוא לשכב ולכסות את הראש. אבל אני חייב לצאת מכאן. זה לא ריצה, זה לא הליכה, אבל יש תנועה והתקדמות למטה. כמה ניסיונות להתמודד, ואני מפתח טכניקה להתנגד לרוח ולשלוח כל פעם רגל אחרת מטה, להתקדם. המשבים משתוללים ומכים בי בעוצמה. החול ממשיך ומצליף. אבל אני בשלווה סטואית, שומר על שקט פנימי, שומר על האושר, מי יכול עלי? ככה שעה קלה ואז כמו שזה בא ככה זה נמוג. שקט. עוד מכת רוח אחת ושתיים. רפיון. מלאכי השאול נתנו את מה שיש להם. תש כוחם. האבק מתחיל לשקוע. ועד שאגיע למטה הכל שוב יתבהר. מה זה היה לעזעזל? אולי ילדת האקלים העצבנית השוודית… גרטה… בכל זאת צודקת?
דברים שרואים משם 